126. יתר על כן, יש לקבל גם את טענתם של ב"כ וייס בסיכומיהם כי עצם הניסיון לערוך הבחנה בין החברה לבני הזוג מלק בעניין ההתיישנות מוכיחה שמדובר בטענה חסרת תום לב, אשר אינה עולה בקנה אחד עם מטרתו של סעיף 4 לחוק ההתיישנות. בהחלטה של בית המשפט העליון שניתנה לאחרונה קבעה כב' השופטת וילנר, תוך הפניה לפסיקה שניתנה החל משנות ה-60 של המאה הקודמת, כי "תכליתו של סעיף 4 לחוק ההתיישנות היא בראש ובראשונה הבטחת שוויון בין בעלי הדין כך שאם מתאפשר לצד אחד לתבוע את רעהו בגין עילה אשר לא התיישנה או שלא הועלתה נגדה טענת התיישנות, אזי תעמוד אף לרעהו הזכות להגיש תביעה שכנגד באותו הנושא" והוסיפה כי הוראת הסעיף הנ"ל "מסייעת אף לקידום הכרעה צודקת יותר במחלוקת שבין בעלי הדין, אשר תביא את מערכת ההתחשבנות הכוללת ביניהם למיצוי" (רע"א 3036-21 אפרופים שיכון וייזום (1991) בע"מ (בפירוק) נ' מדינת ישראל - משרד הבינוי והשיכון מיום 10.6.21 בפסקה 12, ההדגשה במקור). בעניינו, בני הזוג מלק ניסו לקבל לידיהם כספים מוייס באמצעות הגשת תביעה נגדו בשם חברה ריקה מתוכן שנעשה בה שימוש כדי לגזול במרמה את כספו של וייס, ומנגד ניסו למנוע דיון בתביעה של וייס נגדם הקשורה לאותו נושא באמצעות טענת התיישנות, וכך למנוע הכרעה צודקת בכלל המחלוקות ביניהם. בנסיבות אלה, טענתם של בני הזוג מלק כי הם אינם קשורים לתביעה שהוגשה בשם החברה נגד וייס וכי הוראות סעיף 4 לחוק ההתיישנות אינן חלות עליהם הועלתה בחוסר תום לב, וגם מסיבה זו דינה להידחות.
127. משנקבע כי בני הזוג מלק מנועים מלהעלות טענת התיישנות בנוגע לתביעה שכנגד מכוח הוראות סעיף 4 לחוק ההתיישנות, אינני נדרש לדון ולהכריע בטענות בעניין תחולתם של סעיפים 7 ו-9 לחוק ההתיישנות על התביעה שכנגד שהגיש וייס נגד הזוג מלק.
סיכום ביניים וסכומים לחיוב בתביעת וייס נגד IBC ובני הזוג מלק
128. התביעה נגד IBC ומלק מתקבלת במלואה בגין מרמה וגזל (כהגדרתם בסעיפים 52 ו-56 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]) של הסכומים 4,311,600 ₪ ו-1,191,253 ₪ מכספי וייס.
129. התביעה נגד גב' מלק מתקבלת בחלקה בגין עשיית עושר ולא במשפט, כך שמתוך הסכומים הנ"ל, ולפי סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979, עליה להשיב לוייס 3,754,000 ₪ ששימשו לרכישת דירות על שמה.
130. וייס כלל בתביעתו הפרשי הצמדה וריבית עד למועד הגשת התביעה. IBC ובני הזוג מלק טענו בסיכומיהם כי בשל השיהוי בהגשת התביעה שכנגד, אין לחייב אותם בהפרשי הצמדה וריבית. דינה של טענה זו להידחות. לא מתקיימים בענייננו התנאים המיוחדים והחריגים שבהם יש לקבל טענת שיהוי: ויתור על זכות התביעה ושינוי מצבם של הנתבעים לרעה (ראו והשוו ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ החיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ירושלים, פ"ד נז(5) 433, 445; ע"א 10152/07 פדידה נ' רפאלי (12.15.2010), בפסקה 12); ע"א 6182/14 אינבסטלום הולדינגס בע"מ נ' ספריית יפת בע"מ (3.5.2016), בפסקה 13. אמנם בפסיקה הנ"ל נדונו בקשות לדחיית תביעה עקב שיהוי, אך בנסיבות המקרה דנן יש לדחות את טענת השיהוי גם כנימוק לפטור מחיוב בהפרשי הצמדה וריבית). אין ללמוד מהתנהגותו של וייס כי ויתר על תביעתו, משהגיש תלונה למשטרת ישראל, ניסה לקבל מידע גם באמצעות עורכי דין וחוקרים פרטיים והגיש את תביעתו בסמוך לאחר קבלת חומרי החקירה מהמשטרה בשנת 2016; כך גם לא הוכח כי מצבם של בני הזוג מלק השתנה לרעה מהמועד שבו נולדה עילת התביעה. נהפוך הוא. מהראיות עולה לכאורה כי מצבם הוטב וכי התעשרו, בין היתר בעקבות רכישת נכסי מקרקעין באמצעות הכספים שנגזלו מוייס במרמה. בנסיבות אלה, עצם העלאת טענת השיהוי נגועה בחוסר תום לב מובהק, ודינה להידחות גם מטעם זה בלבד (ראו והשוו לעניין זה קביעתו של כב' השופט קרא בע"א 9839/17 הביטאט בע"מ נ' CAFOM (17.12.18), בפסקה 35 כי "הדעת מקשה על קבלת טענת שיהוי הנטענת על ידי מי שהוכח כי פעל שלא בתום לב").