18. היועמ"ש סבור כי אין מנוס מהתערבות בפסק דינו של בית הדין הארצי. לדבריו, הפרשנות הנכונה של הוראות הדין הרלוונטיות – שנמצא לה גם תימוכין בהלכה הפסוקה – היא שקופות החולים אינן באות בגדרי ההגדרה "רשות" שבחוק תובענות ייצוגיות; ובהקשר זה היועמ"ש סומך את ידיו בין היתר על הנימוקים שהובאו בעמדת המיעוט של בית הדין הארצי, ואין מקום לחזור על הדברים. היועמ"ש מוסיף כי מאפייני קופות החולים מוליכים למסקנה כי לא מדובר בגוף הממלא תפקיד ציבורי על פי דין – ומדגיש בתוך כך כי האחריות השלטונית על שירותי הבריאות מצויה בידי המדינה, שאמונה הן על המימון הן על פיקוח ובקרה הדוקים על שירותים אלה; וקופות החולים אינן אלא ספקיות השירותים. במענה לשאלת בית המשפט בדיון שהתקיים, נציגת היועמ"ש עמדה על כך שהסיווג של גוף כ"ממלא תפקיד ציבורי על פי דין" תלוי בפעולה הספציפית שעל הפרק – כפי דרך הילוכה של עמדת הרוב בפסק הדין. ואולם בשונה מבית הדין הארצי, לשיטת היועמ"ש הפעולה של גביית השתתפות עצמית אינה יכולה להיחשב כ"תפקיד ציבורי" בהיותה מבוססת על שיקולים עסקיים, כלכליים ומסחריים של הקופות; ומכאן שלא היה מקום לסווג בנסיבות העניין את קופות החולים כרשות.
זאת ועוד. לדברי היועמ"ש ההשתתפות העצמית רחוקה במידה משמעותית מלהיות "תשלום חובה" והיא קרובה במהותה ל"מחיר"; ולכן ממילא בקשות האישור
--- סוף עמוד 18 ---
אינן באות בגדרי פרט 11. כך, מאחר שהמבוטחים זוכים לתמורה מידית, ישירה, ממשית ומסוימת עבור ההשתתפות העצמית ששילמו; והעובדה ששוויו של הציוד המתכלה עולה על ההשתתפות העצמית אינה גורעת מכך, שכן זהו אופייה של ההשתתפות העצמית, ודי בכך שקיימת תמורה מסוימת בגין התשלום. נוסף על כך שירותי הבריאות שמסופקים על ידי קופות החולים אינם כפויים, וניתן להשיגם אף בשוק החופשי, בין אם באופן פרטי בין אם בהסדר ביטוחי; מה גם שקופות החולים מתחרות ביניהן על מבוטחים, ומכאן שניתן לקבל את השירות גם מקופת חולים אחרת; ובכל מקרה עצם צריכת השירות שבגינו נגבית השתתפות עצמית תלויה ברצון המבוטח. ועוד נטען כי אף העובדה שקופות החולים רשאיות להפחית או לפטור מתשלום השתתפות עצמית, תומכת במסקנה שמדובר במחיר – שכן אם היה מדובר בתשלום חובה, לא ניתן היה לערוך בהם שינוי שלא בהתאם לדין.
לעניין הסמכות העניינית נטען כי אף שמדובר בשאלה בעלת פנים לכאן ולכאן – יש יסוד לסברה שככל שייקבע שקופות החולים הן "רשות" (בניגוד לעמדת היועמ"ש), מירב הזיקות מטות את הכף לראות בבית המשפט לענייניים מינהליים כערכאה המוסמכת לדון בבקשות האישור.