לעניין הסמכות העניינית טוענות הקופות, כי יש ליתן עדיפות להוראת הסמכות שנקבעה בחוק ביטוח בריאות על פני ההוראות הכלליות שנקבעו בחוק תובענות ייצוגיות – שכן מדובר בדין ספציפי הקובע שלבית הדין לעבודה סמכות ייחודית לדון בתביעות בין מבוטח לקופה (סעיף 54(ב) לחוק ביטוח בריאות). כך במיוחד, בהינתן שבתי הדין לעבודה צברו ידע ומומחיות בתחום העיסוק של קופות החולים, דרך ניהולן, זכויות המבוטחים, ובהוראות הדין הרלוונטיות לעניין. מכל מקום, נטען כי המחלוקת בסוגית הסמכות איננה משליכה על הסיווג של קופות החולים כ"רשות", ובוודאי שלא מהווה שיקול נוגד להכרה בהן ככאלה.
דיון והכרעה
--- סוף עמוד 22 ---
23. לאחר שנתתי דעתי לטיעוני הצדדים בכתב ובעל פה, ולנספחים שצורפו לכתבי הטענות, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לקבל את העתירה – במובן זה שהצו על תנאי שניתן יהפוך למוחלט; פסק דינו של בית הדין הארצי יבוטל; הודעות החדילה יידחו; והדיון בבקשות האישור יוסיף להתנהל בבית הדין האזורי. וכך אציע לחבריי לעשות.
בקצרה ייאמר, וארחיב בהמשך, כי אני שותפה לעמדת הרוב שקופות החולים הן "גוף הממלא תפקיד ציבורי על פי דין" – ועל כן הן באות בגדרי ההגדרה "רשות" שבחוק תובענות ייצוגיות; ויוער כי לשיטתי סיווג קופות החולים בהקשר זה נובע ממעמדן ומפועלן, ואיננו תלוי בפעילות המסוימת שעל הפרק, ובנקודה זו דרך הילוכי שונה מדרך הילוכו של בית הדין הארצי. בהמשך למסקנה כי קופות החולים הן "רשות" – יש להוסיף ולבחון אם גביית ההשתתפות העצמית באה בגדרי פרט 11 לתוספת השנייה; שכן רק בנסיבות כאלה ניתן לעשות שימוש במנגנון החדילה שבסעיף 9(ב) לחוק תובענות ייצוגיות. במילים אחרות, יש לבחון אם עסקינן בתביעה נגד רשות "להשבת סכומים שגבתה שלא כדין, כמס, אגרה או תשלום חובה אחר", כלשון פרט 11; כאשר המוקד הוא בשאלה כיצד יש לסווג את ההשתתפות העצמית. סופו של דבר, ובשונה מבית הדין הארצי, ניתוח הדברים הובילני לכלל דעה כי ההשתתפות העצמית היא "מחיר", ומשמע שבקשות האישור אינן באות בגדרי פרט 11. מכאן, שקופות החולים לא היו רשאיות להגיש את הודעות החדילה, ויש לכן להוסיף ולברר את בקשות האישור; בתוך כך, נדרש לבחון אם הן באות בגדרי פרט 1 שעניינו ביחסי עוסק-לקוח (כך נקבע בדנ"מ יונס) – ויצוין, כטענת העותרים, כי בקשות האישור נשענו במקור רק על פרט זה.
24. עוד ייאמר כבר בפתח הדיון, כי בנסיבות העניין אינני סבורה כי יש מקום להתערב בקביעות בית הדין הארצי בשאלת הסמכות העניינית – וזאת בלא להביע עמדה לגופה של הסוגיה. סעיף 5(ב)(2) לחוק תובענות ייצוגיות מורה כי "בקשה לאישור נגד רשות בתביעה שעילתה החלטה של הרשות ושהסעד המבוקש בה הוא פיצויים או השבה, לרבות השבת סכומים שגבתה הרשות כמס, אגרה או תשלום חובה אחר, תוגש לבית משפט לענינים מינהליים"; ויש מקרים שבהם פרשנותה של הוראה זו מעוררת שאלות נכבדות בעלות פנים לכאן ולכאן. זה המצב בענייננו, שעה שסעיף 5(ב)(2) לחוק תובענות ייצוגיות, המקנה סמכות עניינית לבית משפט לעניינים מינהליים לדון בתביעה ייצוגית לפי פרט 11, "מתנגש" לכאורה עם סעיף 54(ב) לחוק ביטוח בריאות, שלפיו לבית הדין לעבודה סמכות ייחודית לדון בכל תובענה (למעט תביעת נזיקין) שבין מבוטח לקופת החולים.