--- סוף עמוד 23 ---
סוגיה זו לא זכתה לבירור מעמיק בהליכים הקודמים בבתי הדין לעבודה, וגם הצדדים מצידם לא נימקו את טענותיהם בנדון (בין היתר מאחר שלשיטת היועמ"ש והעותרים, כלל אין להכיר בקופות כ"רשות"). בנסיבות אלה אינני סבורה כי יש מקום להכריע בשאלת הסמכות העניינית במסגרת התיק הנדון, בפרט לנוכח השלכות הרוחב שטמונות בהכרעה מעין זו – ומשמע שלצורך העניין בתיק ספציפי זה הדיון בבקשות האישור יוסיף להתנהל בבית הדין האזורי לעבודה; וייאמר כי דומה שאף טעמי יעילות תומכים בתוצאה זו – בהינתן חלוף הזמן מאז שבקשות האישור הוגשו, והעובדה שערכאות בתי הדין לעבודה "מושקעות" בתיק ועסקו בו לפני ולפנים, ואין רבותא בהתדיינות מבראשית.
ביקורת שיפוטית על החלטות בתי הדין לעבודה
25. תחילה לשאלה העקרונית אם יש מקום להתערבותה של ערכאה זו, בשבתה כבית משפט גבוה לצדק, בפסק הדין של בית הדין הארצי. הלכה מושרשת היא שבית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על פסקי דין של בית הדין הארצי לעבודה, והתערבות שיפוטית בהכרעותיו שמורה למקרים חריגים בלבד שבהם נתגלתה בהכרעתו טעות משפטית מהותית שהצדק מחייב את תיקונה (בג"ץ 525/84 חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מ(1) 673, 693 1986); ראו והשוו, מיני רבים: בג"ץ 8395/20 זינגר נ' המוסד לביטוח לאומי, [פורסם בנבו] פסקה 7 (10.3.2021)). כך לנוכח המומחיות והבקיאות של בתי הדין לעבודה בעניינים המסורים לסמכותם הייחודית; ובהינתן שנדרשת הצדקה לקיים דיון בערכאה שלישית בסוגיה שהוכרעה, לאחר שהיא נדונה והתבררה לפני שתי ערכאות מוסמכות (בג"ץ 7029/95 הסתדרות העובדים הכללית החדשה נ' בית-הדין הארצי לעבודה, פ"ד נא(2) 63, 88 (1997); להלן: עניין הסתדרות העובדים).
אולם בנסיבות העניין דומה כי הטעמים שעומדים ביסוד כלל "אי-ההתערבות" כוחם פוחת, שכן הסוגיות שבלב העתירה חורגות מתחום משפט העבודה ויש להן השלכות רוחב בתחום התובענות הייצוגיות בכללותו. ויובהר כי אין באמור כדי להמעיט מתפקידם של בתי הדין לעבודה כערכאה המרכזית בתחום הביטחון הסוציאלי (בג"ץ 3716/13 אגד, אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ נ' בית הדין הארצי לעבודה, [פורסם בנבו] פסקאות 30-29 (3.7.2014)), לא כל שכן מן מהמומחיות והידענות שנצברה בערכאות אלה בקשר עם פעילות קופות החולים וחוק ביטוח בריאות.
--- סוף עמוד 24 ---
26. נוסף על זאת, שוכנעתי כי נפלה בפסק הדין טעות משפטית מהותית ששורת הצדק מחייבת להתערב בה (ראו והשוו: בג"ץ 3848/09 בן ציון נ' בית הדין הארצי לעבודה, [פורסם בנבו] פסקאות 18 ו-23 (29.8.2010), להלן: עניין בן ציון). טעות זו נעוצה בכך שבית הדין הארצי, לאחר שהגיע לידי מסקנה שקופות החולים היו רשאיות להגיש הודעת חדילה, וזאת בעיקר על יסוד קביעתו שהקופות הן "רשות" – לא דק פורתא בשאלה אם גביית ההשתתפות העצמית שבמוקד בקשות האישור באה בגדרי פרט 11, והדבר צוין באורח אגבי בלבד. ואולם גם אם קופות החולים נחשבות ל"רשות", אין זה מובן מאליו כי ההשתתפות העצמית היא בגדר "מס, אגרה או תשלום חובה אחר" – בעוד כך משתמע מפסק הדין. ניתוח הדברים אף מוביל למסקנה שונה, כפי שעוד יבואר, והיא שעסקינן ב"מחיר"; ואין חולק שמחיר אינו נכלל בפרט 11. מכאן שקופות החולים לא היו רשאיות להגיש את הודעות החדילה, ולא ניתן להותיר את קביעת בית הדין הארצי על כנה.