הדרישה הראשונה היא שמדובר בתביעה נגד רשות; הדרישה השנייה היא שהתביעה היא להשבת סכומים שנגבו שלא כדין, כלומר סכומים שנגבו בפועל, ומשמע שהסעד היחיד המתאפשר מכוח פרט 11 הוא סעד של השבה ולא סעד הצהרתי או סעד
--- סוף עמוד 34 ---
של פיצוי (ראו: עניין טיומקין, פסקה 27; פלינט ווינציקי, בעמ' 570-569); והדרישה השלישית – כי על הפרק סכומים שנגבו "כמס, אגרה או תשלום חובה אחר" (דנ"מ יונס, פסקה 22 לחוות דעתה של הנשיאה א' חיות).
משנמצא שקופות החולים הן רשות לצורך חוק תובענות ייצוגיות, ובהינתן שבבקשות האישור נתבקשה השבה של ההשתתפות העצמית שקופות החולים גבו מחבריהן לכאורה שלא כדין – המוקד הוא בשאלה אם ההשתתפות העצמית היא בגדר "מס, אגרה או תשלום חובה אחר". ויוער שלמרות שסוגיה זו לא נתבררה לעומקה בבתי הדין לעבודה, סבורתני כי אין מנוס מלהכריע בנושא על מנת לקבוע מה דינן של הודעות החדילה שהוגשו, ואמנם הצדדים טענו באריכות בנושא.
במאמר מוסגר יצוין, שכפי שעולה מעמדת היועמ"ש, בשנה האחרונה עלתה הצעה לתיקון התוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות ולהוספת פרט מיוחד שמכוחו ניתן יהיה לתבוע את קופות החולים להשבת סכומים שגבו שלא כדין, ובה בעת להקנות להן את אותן הגנות שנתונות לרשות. תיקון זה ניתן לרתום לכל אחת מעמדות הצדדים. מצד אחד כאינדיקציה לכך שקופות החולים אינן רשות אליבא דחוק הנוכחי וממילא גביית השתתפות עצמית אינה באה בגדרי פרט 11; ומצד שני כאינדיקציה לכך שיש להקנות לקופות את אותו המעמד שניתן לרשות בחוק תובענות ייצוגיות מקום שהיא גובה "מס, אגרה או תשלום חובה אחר". במצב דברים כזה אין לייחס לתיקון המוצע משמעות פרשנית כלשהי, מה גם שמדובר בטיוטת תיקון לחוק תובענות ייצוגיות, שטרם הבשילה לחקיקה.
36. קודם שאדרש לסוגיה עצמה, הערה כללית. המושג "תשלום חובה", כמוהו המושגים "מס" ו"אגרה" שבפרט 11, אינם מוגדרים בחוק תובענות ייצוגיות והדיון בפרשנותם מתפתח ממקרה למקרה (להרחבה ראו: דנ"מ יונס, פסקה 22 לחוות דעתה של הנשיאה א' חיות). אף שמושגים אלה מופיעים בחוק יסוד: משק המדינה, גם שם לא נקבעה להם הגדרה, ומכאן העמימות והצורך להידרש למלאכת פרשנות (עע"מ 2796/13 מגאדבה נ' שירות בתי הסוהר - מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 18 (6.9.2017), להלן: עניין מגאדבה). בבואנו לפרש את פרט 11 יש ליתן את הדעת לכך שפרט זה בנוסחו, הוא תולדה של פשרה בין גישות מנוגדות לעניין היקף ההליכים הייצוגיים שניתן יהיה לנהל נגד המדינה ואופיים; וכך גם ההגנות שנקבעו בצידה של הוראה זו (לתיאור ההיסטוריה החקיקתית הנוגעת לכך ראו: דנ"מ יונס, פסקאות 38-36). כפי שכבר צוין, היו מי שסברו שדינה של המדינה לפי חוק תובענות ייצוגיות צריך