42. מכלל האמור עולה שההשתתפות העצמית נגבית באופן רצוני ומבחירה חופשית, וכן כי מדובר בתשלום שמתקבלת בגינו תמורה ממשית והוא בעל זיקה ישירה לשווי השירות שניתן – ומכאן שבהשתתפות העצמית ישנם מאפיינים מובהקים של מחיר. על כן, לא ניתן לנהל את בקשות האישור לפי פרט 11; ולפיכך למרות שקופות החולים מסווגות כ"רשות" לצורך חוק תובענות ייצוגיות, הן לא היו רשאיות להגיש הודעות חדילה בבקשות האישור.
סיכום והערות כלליות להמשך הדיון
--- סוף עמוד 40 ---
43. המסקנה מכלל האמור היא שדין העתירה להתקבל – ומשמע שהודעות החדילה שקופות החולים הגישו נדחות, ויש להוסיף ולדון בבקשות האישור לגופן. בין היתר, שומה על בית הדין האזורי להידרש לשאלה אם בגביית ההשתתפות העצמית פועלות קופות החולים כ"עוסק", כטענת העותרים בבקשות האישור, שאם כן ניתן יהיה לנהל את ההליך נגדן לפי פרט 1 לתוספת השנייה. כאן המקום לבאר שככל שיימצא שאלה אינם פני הדברים, וקופת החולים איננה פועלת כ"עוסק" בגביית ההשתתפות העצמית, מבחינת מעשית לא ניתן יהיה לנהל הליכים ייצוגיים נגד הקופות בטענה לגבייה שלא כדין של תשלום זה. זאת בהינתן העובדה שחוק תובענות ייצוגיות מאפשר ניהול הליכים ייצוגיים רק בעניינים המנויים בתוספת השנייה (סעיף 3(א) לחוק תובענות ייצוגיות) – ומכאן שתביעה שאיננה באה בגדרי איזה מן הפרטים המנויים בתוספת השנייה, לא ניתן לנהלה במתכונת ייצוגית (ע"א 4110/18 פלונית נ' קדימה מדע-חינוך לחיים בע"מ, [פורסם בנבו] פסקה 7 (7.11.2019)).
אפשר להשקיף על הפרטים שבתוספת השנייה כמעין "איים" "בים" של סוגי תביעות שניתן לנהלן כייצוגיות. ישנם איים גדולים וכאלה שהם קטנים יותר, כל אי קובע תנאים משלו על מנת שניתן יהיה לבוא בשעריו; לכל אי יש גבולות, ובין האיים ים. ואל הים נדונים הליכים שלא ניתן "להעלות" לאיזה מן האיים שבתוספת השנייה – והמשמעות היא שלא יתבררו כתובענה ייצוגית. מכאן הצורך לבחון בכובד ראש אם תביעה מסוימת באה בגדרו של איזה מן הפרטים שבתוספת השנייה; שאם לא כן, היא נדונה "לטבוע" בהקשר הייצוגי. ואף שהדבר איננו סותם את הגולל על העילה האישית של התובעים, שכן בידם למצות את זכויותיהם באופן פרטני, ההשלכות של קביעה מעין זו על זכויות נפגעים והיכולת לאכוף את הדין ולהרתיע מפני הפרתו, הן משמעותיות.
44. מפאת חשיבות הדברים, ובהתחשב בכך שבית הדין האזורי כלל לא דן בהתאמתן של בקשות האישור להידון לפי פרט 1, ובהתאם אף בית הדין הארצי לא התייחס לכך בפסק דינו, סבורתני כי יש להשיב את הדיון לבית הדין האזורי על מנת שיכריע גם בסוגיה זו, כפי שכבר נזכר.