25. ההבחנה שבין "מחיר" לבין "מס, אגרה או תשלום חובה אחר" חודדה בפסיקת בית משפט זה, ובמיוחד בעע"ם 7373/10 לוי נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקאות 35-23 לפסק דינו של השופט צבי זילברטל וחוות דעתה של המשנָה לנשיא (כתוארה
--- סוף עמוד 56 ---
אז) מרים נאור (13.8.2012) (להלן: עניין לוי) ובדנ"ם מי הגליל, פסקאות 25-22 לפסק דינה של הנשיאה אסתר חיות (כן ראו גם: עע"ם 980/08 מנירב נ' מדינת ישראל – משרד האוצר, [פורסם בנבו] פסקאות 17-14 (6.9.2011)). בשני פסקי הדין הללו נקבע כי התשלומים בהם דובר היו "מחיר" ולא "תשלום חובה", וזאת מאחר ששיקפו את התמורה הראויה על פי מבחן העלות הריאלית בגין שירות או מוצר ממשיים שסופקו לצרכן. מצב הדברים בענייננו שונה. ראשית, כפי שהוזכר לעיל, גביית דמי ההשתתפות העצמית על ידי קופות החולים בוצעה בפיקוח המחוקק ועל פי הסמכה בדין, ולא ניתן היה לגבות אותם ללא הסמכה שכזו. שנית, התשלום אותו גובות קופות החולים כהשתתפות עצמית אינו מייצג את התמורה הראויה בגין השירות או המוצר, אלא הוא נמוך ממנו באופן משמעותי, ומהווה, כפי שמעיד שמו, השתתפות חלקית בעלות מצד חבר הקופה (ודוק, אם ההשתתפות היא בשיעור מלא, הרי ששמה מטעה, ואין זו השתתפות עצמית, כי אם מחיר). בנסיבות אלה, גם אם נניח כי אספקת המוצר או השירות אינה כפויה, אלא מבוצעת לפי בחירת המבוטח (וניתן להטיל בכך ספק בנסיבות העניין), אין לומר כי התשלום משקף את עלות המוצר, אלא הוא סוג של "אגרה" הנגבית בגין אספקתו, דהיינו תשלום הנגבה בקשר הדוק לשירות או מוצר, אך איננו נקבע על בסיס מסחרי בזיקה לשווי השירות או המוצר (השוו עניין לוי, פסקאות 32-31 והאסמכתאות הנזכרות שם). לפיכך, לוּ היה מדובר בגביית השתתפות עצמית על ידי "רשות", כגון אם היה הציוד המתכלה מסופק על ידי משרד הבריאות כנגד תשלום שאינו משקף את עלותו, אלא רק השתתפות חלקית, סבורני כי היה מקום לראות בכך "אגרה" (ולמצער, "תשלום חובה אחר"), ולקבוע כי המקרה נופל למסגרת פרט 11 (במקרה כזה גם היה קשה לראות באספקת המוצר על ידי רשות כעניין המבוצע על בסיס עסקי, ולפיכך היה מתקיים הכלל שאוזכר בפסקה 9 לעיל, לפיו העומד בתנאי פרט 11 אינו נכנס לגדר פרט 1).
סוף דבר
26. סיכומו של דבר, מסקנתה של חברתי כי דין העתירה להתקבל מקובלת עליי, ואולם זאת מנימוקים שונים מנימוקיה. אם תשמע דעתי נבהיר כי קופות החולים אינן "רשות" לא באופן כללי, ולא לעניין גביית דמי השתתפות עצמית בגין שירותים הניתנים על ידן כחלק מסל הבריאות, ועל כן לא היה בכוחן למסור הודעת חדילה בהליכים דנן לפי סעיף 9 לחוק תובענות ייצוגיות. מכאן שדין בקשתן לסיום ההליך הייצוגי מחמת חדילה להידחות, ודין התובענות להיות מוחזרות לבית הדין האזורי לעבודה על מנת שבקשות האישור ייבחנו לגופן, תוך בחינת האפשרות לאשרן לפי פרט