46. משהגעתי למסקנה שקרימן ושרירא לא עוולו כלפי התובע בהפרת חובה חקוקה, ממילא אין לראות בקפיטל ואפקס ישראל כמסייעים או כאחראים לעוולה של הפרת חובה חקוקה.
47. נוכח האמור לעיל, נראה כי אין לקבל את תביעת התובע גם וככל שמדובר בעילה של עשיית עושר ולא במשפט, לפי שנראה כי ככל שהנתבעים התעשרו על חשבונו של התובע ששילם את העמלות המוסכמות בינו לבין קפיטל, אין מדובר בהתעשרות שלא כדין. הוא הדין באשר לעילה של הפרת חובת הנאמנות הקבועה בחוק השליחות. גם אם ניתן לראות בקרימן, מרקוריוס, שרירא ונתבעת 3 שליחיו של התובע, נמצא שהתובע הסכים שהם יקבלו עמלות מקפיטל. אמנם סעיף 8 (4) לחוק השליחות, תשכ"ה – 1965, אוסר על השלוח לקבל טובת הנאה מ כל אדם בנושא השליחות, אולם איסור זה חל רק מקום שהנהנה לא מסכים לכך. בענייננו, נקבע לעיל כי התובע חתם על יפויי כוח הכוללים הוראה לפיה מנהלי התיקים יקבלו עמלה מקפיטל. על כן, אין לי אלא לדחות את התביעה בעילות של עשיית עושר ולא במשפט או הפרה של דיני השליחות.
48. נוכח מסקנתי לפיה יש לדחות את התביעה בעילה של הפרת חובה חקוקה, אין אלא לדחות גם את תביעת התובע לפיצוי בגין סבל נפשי ופיצוי עונשי.
49. אמנם נתבעים 2 ו 3 לא הגישו כתב הגנה, אולם גם כך על התובע להוכיח את תביעתו, ונוכח המפורט לעיל, נראה כי התובע לא הוכיח את תביעתו, ועל כן, יש לדחות את התביעה גם נגד נתבעים 2 ו – 3.
50. נוכח מסקנותיי שלעיל, לא ראיתי צורך להוסיף ולדון בטענות שהעלו הנתבעים באשר לאי החלת חוק הייעוץ על קפיטל שהיא חברה זרה, או על נתבעים 2 ו – 3 אשר לכאורה העניקו לתובע שירותים כאשר שהו בחוץ לארץ, טענות להרחבת חזית אסורה בהעלאת טענות מכוח חוק הגנת הצרכן, חוק החוזים, סעיף 14 לפקודת הנזיקין, תנאי מקפח בחוזה אחיד, רק בשלב הסיכומים.
51. לא למותר לחזור על שדומה מובן והוא ידע הציבור ויזהר שעה שהוא מבקש להשקיע בפעילות מסוג זה בשוק ההון. בצד הצלחה אפשרית ורווח, מצוי סיכון רב כדי הפסדים ניכרים ואובדן מלוא ההשקעה . לא מן הנמנע כי המחוקק כמו גם הרגולטור יחזרו ויבחנו מדי זמן את השוק והפועלים בו לראות אם לשון החוק והתקנות תואמים את אופי ואופן הפעילות , אם מושגת תכלית ההגנה על המשקיע וכיוצא בכך. משאמרנו כך, יש לשקול מה מידת הפטרונות שיכולים ליטול על עצמם הן המחוקק והרגולטור והן בתי המשפט שעה שאדם בוחר להיכנס לזירת מסחר רוויות סיכון , לאחר שהוזהר כדבעי והסכים במפורש ליטול על עצמו סיכון שכזה. דומה שיש כבר די ידע מחקרי, כי טבע האדם מניע בחירות לא רציונאליות למשל בנטילת סיכונים 'לא סבירים' בקשר עם השקעותיו. משכך נשאלת השאלה מה מידת ההתערבות הרצויה של המחוקק בחסימת הטיה התנהגותית זו. בידי המחוקק לבחון ולקבוע מנגנונים מאזני הטיות אילו מתוך ראיה כוללת של כלל השיקולים הנדרשים (שימור שוק ההון כמנוף כלכלי בפעילות המשק וכדומה). בית המשפט מיישם את הדין. הדין הקיים נותן משקל מכריע להסכמת התובע ליטול על עצמו סיכונים לאחר שהוזהר כדבעי תוך ידיעה ברורה כי יכול והוא שם כספו על קרן הצבי. לא מן הנמנע לשקול בחינה מחודשת של עצם היכולת לבחון כראוי אזהרות אילו בשל הטיות הטבועות בטבע האדם להתעלם מהן. הדבר מצריך לא רק בחינה מחקרית אמפירית ואחרת בתחום מדעי ההתנהגות אלא גם בחינה מחודשת של מושכלות יסוד בדיני חוזים , דיני הגנת הצרכן וכדומה. בדלת אמות בית המשפט מצויות העובדות והנסיבות הקונקרטיות הנבחנות על פי הדין הקיים. בהתאם לכך ניתן פסק דין זה.