39. אם אסכם עד כה, אזי מסקנתי היא כי הצדדים ראו בחתימה עצמה על הסכם המכר ככזו המקימה את יסוד גמירות הדעת. משלא נחתם הסכם המכר – ותהא הסיבה אשר תהא- מצויים אנו עדיין בשלב הטרום חוזי ואין להורות על אכיפת הסכם המכר בשל השתכללותו כביכול.
40. מסקנתי זו סותמת למעשה את הגולל על התביעה כפי שהוגשה, וכל כך למה? מפני שהתובע לא תבע כל סעד אחר ולא טען לכל עילה אחרת – אלא שיש להורות על אכיפת ההסכם בשל כך שהשתכלל לכדי הסכם מחייב. אם וככל שהיה התובע מעלה טענה חלופית של פרישה ממשא ומתן שלא בתום לב – ובשל כך דורש את אכיפת ההסכם; או ככל שהיה תובע פיצויים – אם פיצויי קיום (ואכיפה אפשרית כפעול יוצא) או פיצויים שליליים, היה עליי להכריע בשאלה האם אכן הפרישה בשלב המשא ומתן נעשתה בתום לב אם לאו.
41. כאמור, שאלה זו אינה מונחת לפתחי ואין בכוונתי להכריע בה. מעניין להפנות לאותם פסקי דין שצוטטו לעיל, שם נקבע בין היתר כי פרישה ממשא ומתן, לאחר שזה הושלם לחלוטין וכל שנותר הוא לחתום על ההסכם, עולה כדי חוסר תום לב (ראו סעיף 101 לפס"ד י.ד.מ.ש); ראו האמור בסעיף 102 שם: " טעות שאינה אלא בכדאיות העסקה איננה נחשבת כ"טעות", מכוחה רשאי הטועה לבטל את החוזה או לבקש מבית המשפט כי יורה לבטלו, בהתאם לסעיף 15 לחוק החוזים. אמנם, סעיף 15 מקומו לאחר כריתת החוזה ולא בשלב המשא ומתן, אך כאשר המשא ומתן כבר הושלם כמעט, כאמור, וכל שנותר הוא החתימה על ההסכם, ניתן להקיש מהכללים שנקבעו בחוק בהקשר לביטול החוזה בשל פגם בכריתתו (פרק ב' לחוק החוזים) על הכללים להצדקת או חוסר הצדקת הפרישה ממשא ומתן, כשזה הגיע לשלביו הסופיים. באופן זה ניתן לומר, שכשם שצד לחוזה אינו רשאי לבטל אותו בשל טעות בכדאיות העסקה, כך גם צד למשא ומתן אינו רשאי לפרוש ממנו בשלביו הסופיים מטעם זה"; ראו סעיף 20 לפס"ד סרור, שם נקבע גם כי הפרישה נעשתה בחוסר תום לב. במקרה שלפנינו עניין החבות בהיטל השבחה הינו נושא כספי המשפיע על גובה היתרה הנותרת בידי המוכרים-הנתבעים, ובהחלט היה מקום לשקול טענה של טעות בכדאיות העסקה. מנגד היה מקום לשקול גם את תום ליבו של התובע, וראו ת/3 והערותיי בסעיף 30 לעיל.
42. אציין כי גם קביעה לפיה המדובר בפרישה שלא בתום לב עדיין אינה גוררת את המסקנה כי יש להורות על אכיפה, ובעניין זה יש לשקול בין היתר את הנזק שנגרם לצד השני (התובע במקרה שלפנינו), והאם האכיפה צודקת בנסיבות העניין. שוב, כיוון שעניין זה לא הובא לפתחי, איני קובעת ממצאים כלשהם.
43. סוף דבר – התביעה לאכיפת ההסכם נדחית. אין לי אלא לצטט לקראת סיום את הדברים שנאמרו בה"פ (ת"א) 1679-09 נורית דיין נ' שלומית לוסטינג (27.4.10) [פורסם במאגרים [פורסם בנבו]]: " בענייננו לא התקיים במשיבה יסוד גמירות הדעת, ועד היום לא שילמה המבקשת סכום כלשהו על חשבון תמורת הבית. לפיכך, אין הצדקה להחיל על המקרה כאן את ההלכה שנקבעה בע"א 6370/00 [פורסם בנבו] ואין לחרוג מהתפיסה הבסיסית לפיה בית המשפט אינו כורת לצדדים חוזה שהם עצמם לא כרתו".
44. לאור האמור בין היתר בסעיפים 29-32 לעיל, בחרתי שלא לעשות צו להוצאות.