53. בעתירות שלפניי עולים, בהקשר זה, טיעונים משני סוגים. הראשון, טיעונים הנוגעים להוראות הנוהל עצמן. השני והעיקרי, טיעונים הנוגעים לאופן בחינת החריגים בוועדות החריגים (כמות הבקשות, השיקולים, ההנמקה וכיו"ב). אשר לסוג הראשון, טיעונים הנוגעים לעצם התבחינים לזכאות, הטענה היא כי אי סבירות ההחלטה נובעת מאי סבירות הנוהל עצמו וההסתמכות עליו, ועל כן יש לבחון את ההוראה הרלבנטית בנוהל עצמו (ראו, בדומה: עת"מ (מינהליים ת"א) 47220-12-14 אהוד יאיר נ' משרד הבינוי והשיכון (פורסם בנבו, 2015), שם ביקש העותר להורות על ביטולו של סעיף 4.13 לנוהל מס' 08/04 של משרד הבינוי והשיכון בנושא השתתפות בתשלום שכר דירה והעניין נבחן לגופו; עת"מ 1036-12-11 (מנהליים י-ם) איריס שריג נ' משרד הבינוי (פורסם בנבו, 2013, להלן: עניין שריג), שם תקפו העותרות את הוראת סעיף 2.15.2 לנוהל של משרד השיכון בעניין השתתפות בתשלום שכר דירה שמגדיר את היישובים, שניתן לקבל בהם סיוע בשכר דירה, וכב' השופט יגאל מרזל קבע כי יש להורות על בטלות הסעיף הרלבנטי בנוהל; ועת"מ 1083-09-10 (מנהליים י-ם) ביטון נ' מדינת ישראל, (פורסם בנבו, 2011), שם תקפה העותרת נוהל של משרד השיכון המחייב את המבקש לקבל שכר דירה מוגדל, לוותר על תורו ברשימת הממתינים לשיכון ציבורי והנוהל נבחן לגופו). בעתירות שלפניי עולה טיעון כאמור רק לעניין הסעיף הקובע כי מי שהייתה בבעלותו דירה או חלק ממנה בעשר השנים האחרונות, אינו זכאי לדיור ציבורי, ואעמוד על כך בהמשך.
54. אשר לטיעונים מהסוג השני, שהם המרכזיים בעתירות שלפניי, אלו הנוגעים להתנהלות הועדות, שם יש לבחון מבחינה תהליכית את ההליך המנהלי שננקט. בעניין זה יש פסיקה לרוב, בעיקרה בבתי המשפט לעניינים מנהליים, במסגרתה, במקרים רבים הוחזרו מקרים לבחינת הוועדות, בהעדר הנמקה מספיקה, ובמקרים אחרים נדחו עתירות, כשהנימוק המרכזי היה כי חלוקת המשאבים של הסיוע בדיור הוא עניין שבמומחיות הרשות.
כך, בעע"מ 4445/16 מעיין רקפת שני שטיין נ' משרד הבינוי והשיכון המשרד הראשי (פורסם בנבו, 2017, להלן: עניין שטיין), קבע כב' המשנה לנשיאה חנן מלצר (בפסקה 32):
"ההחלטה בדבר הזכאות לדיור ציבורי הינה החלטה מורכבת המתחשבת במגוון רחב של שיקולים וחייבת להיעשות על פי אמות מידה ענייניות ושוויוניות, וממילא היא כפופה גם למגבלות תקציביות הנקבעות בהתאם לסדרי העדיפויות הכוללים של הממשלה"