פרק ששי: על היקף הביקורת השיפוטית בעניין דיור ציבורי
52. לפני שאכנס לגופם של דברים, אעמוד על היקף הביקורת השיפוטית בהקשר של סיוע בדיור. ההחלטה בדבר הזכאות לסיוע בדיור, שמצוי, כאמור, במשורה, בעיקר בכל מה שנוגע לדירות בדיור הציבורי, הינה החלטה מורכבת המתחשבת במגוון רחב של שיקולים, החייבת להיעשות על פי אמות מידה ענייניות ושוויוניות, וממילא היא כפופה גם למגבלות תקציביות הנקבעות בהתאם לסדרי העדיפויות הכוללים של המדינה. החלטות כגון אלו, שמבוססות על שיקולים חברתיים, כלכליים ומקצועיים מובהקים – נתונות לשיקול דעתם של הגורמים המוסמכים, וככלל בית המשפט איננו נוהג להתערב בשיקול דעתם (לניתוח הטעמים לכך, ראו: משה כהן-אליה, "הכחולים האדומים והשופט בתווך: גישה הליכית לביקורת שיפוטית "עם שיניים" ביחס לזכויות החברתיות", משפט וממשל יב', 407 (תש"ע-2010)).
וועדות משרד השיכון, ובהן וועדות החריגים, הן גופים מנהליים הכפופים לביקורת שיפוטית בהתאם לכללי המשפט המנהלי (ראו: עע"מ 3351/13 אברהם נתנאל נ' חלמיש חברה ממשלתית עירונית לדיור ולשיקום ולהתחדשות שכונות בת"א בע"מ (פורסם בנבו, פסקה 6 לפסק דינה של כב' השופטת, כיום כב' הנשיאה, אסתר חיות, 2014, להלן: עניין נתנאל),
הלכה פסוקה וידועה היא כי התערבות בית המשפט בהחלטות של רשויות מינהליות, לרבות בתחום הזכאות לדיור ציבורי, תהא מצומצמת, וכי בית המשפט לא ישים את שיקול דעתו במקום שיקול דעת הרשות, שהרי לוועדות הרלבנטיות ראיה רחבה וכוללת וניסיון בבחינת בקשות בנושא דיור ציבורי וסיוע בשכר דירה. לבית המשפט אין את המידע והכלים לבחון את כל הבקשות התלויות ועומדות לקבלת דיור ציבורי. בית המשפט בוחן אך האם נפל פגם בהליך קבלת ההחלטה, האם ההחלטה שוויונית סבירה ומידתית והאם הרשות שקלה את כל השיקולים הרלבנטיים ואיזנה ביניהם כדין (ראו: עע"מ 210/08 פרויס הסגיל והדי נ' משרד הבינוי והשיכון ירושלים פסקה 10 לפסק הדין (פורסם בנבו, 2008).
בעת שנתקפת החלטה של איזו מוועדות משרד השיכון בעניין זכאות לסיוע בדיור, בית המשפט יבחן את חוקיות פעולתה ואת סבירות החלטתה, דהיינו: האם החלטתה של הוועדה, שקבעה כי המערער אינו עונה להגדת "זכאי" לסיוע בדיור כלל ולדיור ציבורי בעין בפרט, נופלת במתחם הסבירות, כאשר שאלת השוויון היא שאלה מרכזית בהקשר זה (עניין נתנאל פיסקה 7 לפסק הדין); עע"מ 8025/06 פלוני נ' עמיגור ניהול נכסים בע"מ, פסקאות 14-15 לפסק הדין (פורסם בנבו, 2008).