סעש (חי') 37689-01-19 מאיר אלגריסי – מודוטק מערכות מתקדמות בע"מ

בית הדין האזורי לעבודה חיפה

סע"ש 37689-01-19

לפני

כב' השופט טל גולן

נציגת ציבור (עובדים) גב' ורד קאופמן

התובע:

מאיר אלגריסי

ע"י ב"כ: עו"ד בנימין לוי

–

הנתבעת:

מודוטק מערכות מתקדמות בע"מ

ע"י ב"כ: עו"ד קובי חתן

פ ס ק ד י ן

א. מבוא וסקירת ההליך
1. מונחת לפנינו תביעתו של מר מאיר אלגריסי (להלן: "התובע"), שהוגשה כנגד מעסיקתו לשעבר, חברת מודוטק טכנולוגיות מים בע"מ (להלן: "הנתבעת"). התובע עבד בנתבעת, שעוסקת באספקת ציוד ומערכות עבור מתקנים לטיהור שפכים ומים, ותשתיות מים וביוב, בתפקיד של תומך טכני, בין יום 1.7.2007 ועד לפיטוריו על ידי הנתבעת ביום 26.4.2018.
°
2. לאחר שהוגשו כתבי הטענות בהליך נערך דיון מוקדם לפני אב"ד ביום 23.6.2019, בהמשך הוגשו בקשות ביחס לגילוי מסמכים, שבגינן ניתנו החלטות בית הדין וכפי שיפורט בהמשך פסק הדין. נוסף לכך, הצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית, והתיק נקבע לדיון הוכחות. ביום 11.11.2020 התקיים דיון ההוכחות הראשון, במהלכו העיד התובע מטעם עצמו, וכן העיד מר עידו אלגריסי, בנו של התובע (להלן: "עידו", או "הבן עידו").
3. ביום 1.3.2021 התקיים דיון ההוכחות השני, במהלכו העידו עדי הנתבעת – מנכ"ל הנתבעת, מר זאב גוטליב (להלן: "זאב") וסמנכ"ל משאבי האנוש של הנתבעת, מר עידו שבח (להלן: "שבח"). עד נוסף מטעם הנתבעת – מר איציק עזר (להלן: "איציק"), מנהל בחברת אצום בע"מ, לא הגיע לדיון, ותצהירו נמשך מתיק בית הדין. לאחר מכן הגישו הצדדים סיכומים בכתב, והתיק הופנה למתן פסק דין.
ב. התשתית העובדתית וטענות הצדדים
4. התשתית העובדתית – התשתית העובדתית המוסכמת בין הצדדים היא מועטה יחסית, ותפורט להלן:
א. התובע החל את עבודתו בנתבעת ביום 1.7.2007 כאיש אחזקה טכני[1], העוסק בשירותי אחזקה ועבודות התקנה (על מהות והיקף עיסוקו של
--- סוף עמוד 3 ---
התובע וביחס לסוגיית 'ההתקנות' ישנה מחלוקת מהותית בין הצדדים, כפי שיבואר בהמשך הדברים);
ב. בין הצדדים נחתם הסכם עבודה אישי ביום 4.7.2007;
ג. במהלך עבודתו של התובע הוא נהנה מהערכה מקצועית של הנתבעת, ושכרו אף הועלה, והוא גם זכה לבונוסים;
ד. בחודש 1/2018 התובע נפגע בעבודתו, בתאונה שהוכרה כתאונת עבודה על ידי המוסד לביטוח לאומי. כתוצאה מהתאונה שהה התובע בחופשת מחלה (דמי פגיעה) בין מועד הפגיעה ועד לחודש 4/2018;
ה. ביום 8.4.2018 (לטענת התובע – המוכחשת על ידי הנתבעת – באותה עת הוא שהה בחופשת מחלה), זומן התובע לשיחה עם זאב ושבח במשרדי הנתבעת, ובשל טענת הנתבעת לביצוע עבודות פרטיות במהלך תקופת המחלה. לטענת התובע הודע לו במעמד זה כי הוא מפוטר מעבודתו בנתבעת. לעומת זאת, לטענת הנתבעת היא העלתה הצעה לסיום עבודתו של התובע בהסכמה עימו, ונאמר לו שככל שיסרב – ייערך לו הליך שימוע מסודר;
ו. אין חולק בין הצדדים כי במעמד הפגישה ניתן לתובע מסמך שכותרתו "כתב ויתור ואישור על העדר תביעות" (להלן: "כתב הויתור"), ושעליו הוא התבקש לחתום לטענת הנתבעת, כשלטענת התובע – הנתבעת ניסתה לאלץ אותו לחתום עליו;
ז. ביום 10.4.2018 כתב התובע מכתב לנתבעת, שעניינו ב"מענה ל-"כתב ויתור ואישור על העדר תביעות", ולאחר שקיבל ייעוץ משפטי, ככתוב במכתב. במסגרת פנייתו הודיע התובע על סירובו לחתום על כתב הויתור;
ח. ביום 11.4.2018 זימנה הנתבעת את התובע לשימוע, שנקבע ליום 16.4.2018, ובשל טענתה כי התובע ביצע עבירת משמעת חמורה,
--- סוף עמוד 4 ---
במסגרת ביצוע עבודות פרטיות בשם החברה שבבעלות בנו עידו, ובמהלך היותו בחופשת מחלה;
ט. ביום 16.4.2018 נערכה פגישה בנוכחות התובע, ב"כ התובע, זאב ושבח. במהלך הפגישה ניסו הצדדים להגיע להבנות;
י. ביום 17.4.2018 נשלח לתובע דוא"ל מבאי-כוחה של הנתבעת ביחס להסכמות הנטענות שבנדון, ובצירוף מסמך שמעגן אותן. לטענת התובע, המדובר למעשה בכתב הויתור שעליו הוא כבר נדרש (וסירב) לחתום, בצירוף תוספות שרק הרעו עוד יותר את מצבו;
יא. ביום 17.4.2018 השיב ב"כ התובע לב"כ הנתבעת, וציין את סירובו התקיף של התובע לחתום על כתב הויתור;
יב. ביום 24.4.2018 נערך השימוע לתובע, בנוכחותו, ובנוכחות בא-כוחו, זאב ושבח;
יג. ביום 26.4.2018 שלחה הנתבעת לתובע מכתב פיטורים, נושא תאריך מאותו היום, ובו צוין כי הפיטורים הינם לאלתר.
5. טענות הצדדים - התובע טוען, כי כלל השתלשלות העניינים שתוארה דלעיל מוכיחה כי הנתבעת פיטרה אותו שלא כדין ובמהלך היותו בחופשת מחלה, ולאחר שנוהל בעניינו הליך פגום ופסול, ומשעה שהנתבעת חרצה את גורלו מבעוד-מועד, ואף לא לקחה בחשבון את טענותיו. לאור כך, הוא תובע פיצוי בשווי של שש משכורות ובהיקף של 123,000 ₪, וכן פיצוי בגין עוגמת נפש בסך 20,000 ₪.
6. כמו כן, התובע טוען שהנתבעת נותרה חייבת לו את רכיבי השכר הבאים, בגין תקופת עבודתו, ובגין פיטוריו: 8,114 ₪ בגין דמי תגמולים; משכורת עד ליום 26.4.2018 בסך 16,772 ₪, בתוספת פיצויי הלנה; דמי הודעה מוקדמת בסך 20,500 ₪; דמי הבראה בסך 3,024 ₪; פדיון חופשה בסך 31,594 ₪; פיצויי הלנת פיצויי פיטורים; קיזוז שלא כדין ממשכורתו בסך 3,642 ₪ + 3,000 ₪. נוסף לאמור לעיל, הנתבעת נותרה חייבת לו בגין בונוסים בסך 109,332 ₪.
7. הנתבעת טוענת, מנגד, ואשר למועד פיטוריו של התובע, כי התובע לא שהה באותה עת בתקופת מחלה או בתאונת עבודה, והוא כבר שב לעבודתו.
--- סוף עמוד 5 ---
לשיטתה, היא שקלה את פיטורי התובע בשל מעשים חמורים, שעלו בגדר עבירת משמעת חמורה, וביצעה עימו הידברות בנושא זה. לטענתה, במהלך כל הליך הפיטורים, שנוהל כדין, טענותיו של התובע נשמעו היטב ובהתאם לפסיקה. לתובע אף ניתן זמן מספק להתכונן לשימוע, והוא היה מיוצג במהלכו על ידי עורך-דין.
8. הנתבעת מוסיפה וטוענת כי בתחילת הפגישה שיועדה להיות שימוע, ביקש ב"כ התובע להפוך אותה לישיבת משא-ומתן, ולאחר מכן הושגו במהלך הפגישה הסכמות, שהתובע הוא זה שביקש לאחר הפגישה לחזור מהן. בשל כך, נוהל לתובע בהמשך הליך שימוע כהלכתו, שבו הוא היה מיוצג, ובמהלכו נשמעו כל טענותיו. אולם, משעה שהתובע לא הצליח לסתור את טענותיה, הוא פוטר.
9. אשר לתמורת הודעה מוקדמת, מציינת הנתבעת כי היות שמלאו התנאים לכך ולפי הפסיקה, הם נשללו מהתובע. אשר לנושא הבונוסים, היא טוענת שהתובע אינו זכאי לתשלום רכיב זה, היות שהוסכם בין הצדדים, בכתב, כי הזכאות לבונוסים כפופה למספר תנאים, שלא התקיימו ביחס לפרויקטים שאליהם מתייחס כתב התביעה, ובין היתר החלטת מנהל בדבר הענקת הבונוסים, כמו גם גמר הפרויקטים.
10. אשר ליתר הזכויות שנתבעות על ידי התובע, טוענת הנתבעת כי היא שילמה לתובע את מלוא זכויותיו ושכרו כדין, וכפי שניתן לראות מתלושי השכר שלו. בכלל זה, דמי ההבראה ופדיון החופשה שולמו כדין, וכך גם לגבי שכר חודש 4/2018. אשר לפיצויי הפיטורים, הפוליסה של התובע שוחררה, לרבות רכיב הפיצויים, ותביעת ההלנה ממילא התיישנה.
11. אשר לקיזוזים משכר התובע, טוענת הנתבעת כי הם בוצעו כדין, וכי המדובר בשני קיזוזים: תחילה, שווי השימוש שבו חויב התובע בגין שימוש ברכב הנתבעת שנמסר לו לצורך ביצוע העבודה, לאחר סיום יחסי העבודה; קיזוז נוסף עניינו בעבירת תנועה שביצע התובע ברכב הנתבעת, ועל כן – עליו לשאת בקנס שקוזז משכרו.
ג. הכרעת בית הדין בתובענה
ג.1. מבוא להכרעת בית הדין
--- סוף עמוד 6 ---
12. נקדים ונציין כבר עתה את השורה התחתונה – לאחר ששמענו את העדים מטעם הצדדים ולאחר שעברנו על כלל המסמכים הקיימים בתיק בית הדין, הגענו למסקנה ולפיה דין התביעה להידחות במלואה.
13. להלן נסביר ונפרט בהרחבה כיצד הגענו למסקנתנו שבנדון. תחילה, נפרט כי הכרעת בית הדין שלהלן תחולק לשלושה חלקים –
ראשית, דיון והתייחסות לטענת התובע ביחס לאופן פיטוריו, וביחס לתביעתו לפיצוי בגין פיטורים שלא כדין, פיצוי בגין עוגמת נפש, תמורת הודעה מוקדמת ופיצויי הלנת פיצויי פיטורים;
שנית, דיון והתייחסות לטענת התובע בדבר זכאותו לתשלום בונוסים מהנתבעת;
שלישית, נתייחס לבסוף ליתר הזכויות הנתבעות על ידי התובע – הפרשות על חשבון תגמולים; משכורת חודש 4/2018; דמי הבראה; פדיון חופשה; קיזוזים מהשכר.
ג.2. הסוגיה הראשונה - פיטוריו של התובע
14. מבוא – הכרעה בכלל המחלוקת שעניינה פיטוריו של התובע, מחייבת התייחסות לשני נושאים שהינם נפרדים ונבדלים, אך גם קשורים זה לזה, כמפורט להלן: תחילה – סיבת הפיטורים והמעשים שיוחסו לתובע על ידי הנתבעת; ולאחר-מכן, התייחסות להליך הפיטורים, ושניהם יחדיו – תוך כדי ניתוח של הפן העובדתי והנורמטיבי יחדיו.
15. אשר לסיבת הפיטורים, טענה הנתבעת, כך: במהלך שנת 2017, עם סיום שירותו הצבאי של הבן עידו, הוא הקים עסק עצמאי לכאורה, העוסק בתחום של התקנות ציוד למתקני טיהור מים ושפכים, וכן שיפוץ ציוד למתקנים. לשיטת הנתבעת, אותו עסק היווה כסות למה שהיה למעשה מיזם משותף של התובע ועידו, כשבמקביל – התובע החל להתרשל בביצוע משימותיו אצל הנתבעת, לעכב עבודות שירות, שיפוץ ציוד, תוך כדי שהוא ממציא תירוצים שונים, ואף מנסה לשכנע את מנהלי הנתבעת להעביר עבודות אלו לבנו, כקבלן משנה.
--- סוף עמוד 7 ---
16. לטענת הנתבעת, היא עוד לא הבינה באותה עת את רצונו המכוון של התובע לבניית עסק מתחרה עם בנו. מעבר לכך, לאור העובדה שהתובע היה האיש הטכני הבכיר בנתבעת, ובעל ידע מקצועי טכני ייחודי, היא נאלצה להיענות לדרישותיו, ולשכור את שירותיו של הבן עידו. זאת ועוד, מלבד העברת העבודות לבן עידו, התובע גם פעל באופן מכוון, ובעודו עובד בנתבעת, לזכייה במכרזים להתקנות ציוד במתקני טיהור מים ושפכים באמצעות חברה שרשומה תחת השם אסיק תשתיות בע"מ (להלן: "חברת אסיק"), שהתחרתה בנתבעת.
17. בתוך כך, ובמהלך היותו בחופשת מחלה מוצהרת, התובע השתתף ביום 14.3.2018 בסיור קבלנים המהווה חלק מהליך מכרזי (להלן: "סיור הקבלנים הראשון"). לאחר-מכן, עובד של חברת אצום בע"מ – איציק (כזכור, המדובר במי שהיה אמור להעיד מטעם הנתבעת, ולא הגיע לעדות), התקשר לנתבעת להתלונן על כך.
18. אירוע נוסף היה שיחה שערך התובע עם מנהל בכיר בחברת אלקו התק"ש מקבוצת אלקטרה (שהינה לקוחה של הנתבעת) – מר אריה צפריר, שבמהלכה ניסה התובע לעודד הזמנת שירות מבנו לביצוע התקנה לציוד. על אותה שיחה סופר לגורם בנתבעת – מר שמואל אוסטר, שהינו שותף בנתבעת (להלן: "שיחת אלקו").
19. לשיטת הנתבעת, האירוע החמור מכל, והשלישי במספר, הינו השתתפות של התובע בסיור קבלנים נוסף, שנערך בתאגיד המים של קרית גת, לאספקה והרכבה של צנטריפוגה (להלן: "סיור הקבלנים השני"), מטעם החברה של בנו ושלו, וכל זאת – במהלך היותו בחופשת מחלה (יצוין כי לא פורט מועד מדויק).
20. הנתבעת מפרטת ביחס לאירוע זה, כי זאב נכח בעצמו בסיור (כזכור, המדובר במנכ"ל הנתבעת), היות שהנתבעת שקלה לגשת למכרז, והוא עצמו ראה את התובע. נוסף לכל אלה, הנתבעת טוענת שלתובע היו בעיות בינאישיות והאינטראקציות שלו עם קולגות יצרו אווירה קשה וטעונה, שהשפיעה לרעה על סביבת העבודה.
21. אשר לתובע, הוא מכחיש מכל וכל את טענות הנתבעת, וטוען כי יש לדחותן. בין היתר, הוא מציין שהוא אכן נכח בסיור קרית גת, אולם בשום פנים ואופן לא בהקשר עסקי, אלא אך ורק כמי שהסיע את בנו, שהיה באותה עת בשלילת
--- סוף עמוד 8 ---
רישיון. התובע מוסיף וטוען שהנתבעת כלל לא עוסקת בהתקנת צנטריפוגות, ואין לה סיווג רשום לעסוק בכך.
22. כך הוא הנכון לגבי הפגישה שנערכה בין הבן עידו לבין אריה צפריר מאלקו, שגם במסגרת זאת הוא היה על תקן של נהג מלווה. התובע מוסיף ומדגיש, שגם כאן – הבן עידו הגיש הצעת מחיר להתקנת מערכת סינון, נושא שאינו מצוי בתחום פעילות הנתבעת. התובע אף מציין כי עסקו של הבן עידו כלל לא התחרה בנתבעת, ומה גם שממילא, המדובר בעסק שעוסק בתחום ההתקנות, ואילו הנתבעת עוסקת באספקת ציודים.
23. אשר לחברת אסיק, הרי שאין המדובר בחברה בבעלותו, אלא המדובר בחברה ותיקה בתחום התשתיות. התובע גם הכחיש את טענת הנתבעת בדבר ביצוע עבודות. התובע מסכם ומציין כי כלל טענות הנתבעת הועלו בחוסר תום-לב, ובמטרה להכשיר את פיטוריו הפסולים.
24. אשר להכרעתנו – לשיטתנו, השאלה הנכונה ושאותה בית הדין אמור לשקול בשלב הנוכחי הינה השאלה הבאה – 'האם לנתבעת היה יסוד סביר להסיק בשעתו כי התובע ביצע את המיוחס לו על ידה'. מסקנתנו שבנדון מבוססת על הפסיקה ביחס לפררוגטיבה ניהולית, ושאליה נתייחס כעת.
25. התשתית הנורמטיבית - פררוגטיבה ניהולית וגדר שיקול הדעת של הנתבעת כמעסיקה – כבר ציינו כי לעמדתנו, השאלה שאותה צריך לשקול בית הדין היא 'האם הנתבעת פעלה בגדרי הפררוגטיבה (זכות-היתר) המוקנית למעסיק על פי דין'. בפסיקה נקבע, כי למעסיק נתונה פררוגטיבה לנהל את עסקו לפי מיטב הבנתו, כפוף למגבלות המסייגות סמכויות אלה – הדרישה לסבירות, מידתיות, תום-לב והגינות, ותוך כדי שמיעת עמדתו של העובד ושקילתה בכובד-ראש.
26. בעניין רותם הדגיש בית הדין הארצי לעבודה, כדלקמן [2]:
"... החלטה על המשך העסקתו של עובד, או פיטוריו, או העברתו לתפקיד אחר, כרוכה לעולם במכלול של שיקולים אותם יש להביא בחשבון, תוך מתן משקל מתאים לכל שיקול"... בין השיקולים הללו, יבחן בית הדין אם התקיים שימוע כדין ואם ניתנה לעובד הזדמנות נאותה להשמיע טענותיו;
--- סוף עמוד 9 ---
ואם הוחלט על העברתו מתפקיד - האם נשקלה אפשרות לשבץ את העובד בתפקיד מתאים אחר".
27. עוד הודגש על ידי בית הדין הארצי, לא אחת, כך[3]:
"הפררוגטיבה הניהולית אינה מילת קסם המעניקה למעסיק כוחות בלתי מוגבלים המשוחררים מביקורת. הפררוגטיבה הניהולית הוא כוח אשר יש להפעילו בתום לב, בשום שכל, באיזון ותוך בחינת עניינו של העובד העלול להיפגע מן המהלך הנעשה מכוח אותה פררוגטיבה."
28. כן ראו הדברים הבאים, כדלקמן[4]:
"לפררוגטיבה הניהולית ... ישנן הגבלות. הגבלות אלו מאפשרות לבית הדין להעביר את החלטות הנהלת הרשות תחת מבחן הביקורת השיפוטית, ולהתערב בהן כאשר נדרש הדבר על מנת לאזן בין זכויות ההנהלה מכוח הפררוגטיבה הניהולית הנתונה לה, לבין זכויותיו של העובד... הגבלה אחת... על ההנהלה מוטלת החובה לפעול בתום לב, ומתוך שיקולים ענייניים, בעת קבלת החלטות הנוגעות לניהול הגוף עליו היא מופקדת. כך, מוטלת על ההנהלה החובה לקבל את החלטותיה מתוך התחשבות בעובד, ברצונותיו, שאיפותיו וכישוריו. הגבלה שנייה מקורה בזכות הטיעון... חובה זו כוללת בחובה את החובה להגיב לטענות העובד, לדרישותיו, ולהתייחס אליהן באופן ענייני."
29. לאור האמור לעיל, ברי כי בית הדין לא יתערב בהחלטה של מעסיק/ה, אלא אם נמצא כי היא ניתנה בחריגה מסמכות, או כי יש בה פגיעה בכללי הצדק הטבעי, או כי היא נגועה בשיקולים זרים, או באי-סבירות קיצונית היורדת לשורשו של עניין[5]. בית הדין אף לא ישים את שיקול דעתו תחת זה של המעסיק, אפילו היה הוא עצמו בוחר באפשרות אחרת מזו שבחר/ה בו המעסיק/ה ללכת, כל עוד מצויה אותה אפשרות במתחם הסבירות.
--- סוף עמוד 10 ---
30. אשר להכרעתנו – במקרה שלפנינו, לא מצאנו כי נפל פגם כלשהו בהחלטותיה של הנתבעת כלפי התובע, וביחס למסקנה שהתקבלה על ידה באשר להפרת האמון ומעשיו החמורים והבעייתיים של התובע כלפיה, ובהינתן הבסיס המוצק שהיה לה בעת קבלת החלטותיה (כולל התשובות הבלתי-מספקות שניתנו על ידי התובע – הן דאז, והן במסגרת ההליך שלפנינו).
31. נוסף לכך, לא מצאנו כי הנתבעת חרגה באופן כלשהו מסמכותה, ו/או כי שיקוליה ביחס לתובע היו לא סבירים, ו/או כי ההחלטה שהתקבלה על ידה בעניינו של התובע ננקטה באי-סבירות קיצונית. להלן נסביר ונפרט בהרחבה כיצד הגענו למסקנתנו שבנדון.
32. וביתר פירוט – אנו סבורים כי טענות הנתבעת ביחס לפלוגתא הנוכחית הוכחו ברובן המוחלט, וכמפורט להלן:
- בניגוד לטענות התובע שצוטטו דלעיל, זה עתה, אכן הוכחו שלוש טענות של הנתבעת: ראשית, הטענה כי הנתבעת עוסקת בהתקנות של הציוד שאותו היא מוכרת ללקוחותיה; שנית, הטענה כי הנתבעת עוסקת ומגישה הצעות למכרזים בתחום הצנטריפוגות; שלישית, הטענה כי במקביל להעברת עבודות מטעם הנתבעת לבנו של התובע, התובע החל לעכב משימות שניתנו לו על ידי הנתבעת;
- לא הוכחה הטענה בדבר השתתפות התובע בסיור הקבלנים הראשון; אולם, כן הוכחה במלואה הטענה לגבי השתתפות התובע בשיחת אלקו ובסיור הקבלנים השני, ובין היתר – משעה שהתובע אינו מכחיש את הגעתו הפיזית לשני אירועים אלה, ובמהלך היותו בחופשת מחלה.
33. נפתח ונדון במה שלא הוכח, וביחס לסיור הקבלנים הראשון – טענותיה של הנתבעת ביחס למחלוקת הנוכחית נסמכו על הנטען בתצהירו של איציק, שעובד בחברת אצום בע"מ. אולם, הוא לא הגיע לדיוני ההוכחות, ותצהירו נמשך מתיק בית הדין. מעבר לכך, עידו נשאל בעדותו לגבי אירוע זה, והוא השיב והכחיש את הנטען על ידי הנתבעת, ואמר ש"אני עניתי לך שאני לא מכיר מקרה כזה".
34. יש גם לציין, כי התובע ועידו לא התייחסו לאירוע סיור הקבלנים הראשון במסגרת תצהיריהם, ו/או ביתר מסמכי התובע. עם זאת, בהינתן הכחשת עידו, ומה גם שהתובע לא נשאל בגין אירוע זה במסגרת עדותו, ולבסוף – בהינתן אי-
--- סוף עמוד 11 ---
הגעתו של איציק לעדות, הרי שאנו קובעים כי טענות הנתבעת ביחס לסיור הקבלנים הראשון – דינן להידחות.
35. עתה, נפנה למה שכן הוכח על ידי הנתבעת. תחילה, הערת הבהרה: הצדדים הכבירו טענות ביחס לתחרות בלתי-הוגנת מצידו של התובע ובנו בנתבעת. בהקשר זה, יש ליתן את הדעת לכך שבנו של התובע הודה בעדותו, כי הוא פתח את העסק שבמסגרתו הוא פעל כמתקין (עוסק מורשה בשם א.ל.ג. התקנות, וכאשר התובע הינו כיום הבעלים של חברה בשם א.ל.ג. ליווי פרויקטים והתקנות בע"מ) עוד בתקופת השירות הצבאי, ובגיל 21-20.
36. גם בסיכומיו מוסיף התובע בהרחבה בנושא זה[6], ולשיטתנו – מעבר לנדרש. התובע אף מתייחס להחלטת בית הדין מיום 15.10.2019, שעסקה בסוגיית גילוי המסמכים. אולם, אנו סבורים כי היות שאין המדובר בתביעה לאכיפת תניית אי-תחרות, והיות שהנתבעת אינה מעלה טענת תביעה פוזיטיבית, ואינה דורשת כי התובע יפצה אותה בגין אותה התחרות (בין אם כטענת קיזוז ובין אם במסגרת כתב תביעה שכנגד), הרי שאין חשיבות ניכרת להכרעה באותה הסוגיה.
37. נחזור ונדגיש, כי השאלה העיקרית היא האם הנתבעת הוכיחה את מעשיו הבלתי-ראויים של התובע, כשלעצמם, והתשובה לכך – היא חיובית. ודוק – החלטת בית הדין מיום 15.10.2019 התייחסה לסוגיית גילוי המסמכים, ותו לא. אין ולא ניתן לראות בה בבחינת 'סוף-פסוק', ביחס למי מבין הפלוגתות בהליך. נעבור עתה להמשך הדיון, כדי לבסס מסקנה זו.
38. כזכור, כבר ציינו כי בניגוד לטענות התובע[7], הנתבעת כן עוסקת בהתקנות של הציוד שאותו היא מוכרת ללקוחותיה, ובניגוד לטענה נוספת שלו, היא גם עוסקת ומגישה הצעות בתחום הצנטריפוגות. ודוק – לסוגיה זו יש חשיבות, כדי להבין מדוע ולמה אנו סבורים כי השתתפותו של התובע בשיחת אלקו ו/או בסיור הקבלנים השני, הינה בעייתית ביותר.
39. ביחס לאותה המחלוקת, ציין זאב בתצהירו, שהנתבעת עוסקת במכירת ציוד מערכות ופתרונות טכנולוגיים למתקני טיהור מים ושפכים, ומשמשת כנציגה
--- סוף עמוד 12 ---
בלעדית של חברות בינלאומיות, שמציירות ציודים שכאלה. עוד הוסיף וטען זאב, כך[8]:
"מעת לעת החברה מבצעת התקנות של הציודים אותם היא מפסקת ללקוחותיה, בין בעצמה ובין באמצעות קבלני משנה מטעמה, כאשר ההתחייבות החוזית והאחריות לכך כלפי הלקוח היא של החברה. בנוסף, החברה מייצגת בישראל את חברת אנדריץ העוסקת בצנטריפוגות ועל כן החברה עוסקת ומגישה מכרזים לאספקת והתקנת צנטריפוגות."
40. בעדותו ציין זאב בבירור, שהגם ש"מאיר לא אמור להתקין בעצמו", הרי "... שחלק מהפרויקטים שאנחנו נדרשים לבצע אנחנו עושים גם התקנות", וגם "מאיר אלגריסי היה מנהל הטכני במודוטק. תפקידו היה גם תחזוקה של מתקנים, כגון אגב העבודות הללו שציינת של עידו". הוא גם הוסיף שהתובע ביצע "פיקוח על ההתקנות של הציוד שמסופק על ידי מודוטק, וניהול הפרויקטים בשטח לעבודות שמבוצעות על ידי מודוטק".
41. בדומה לכך, גם הבן עידו ציין במהלך עדותו לפנינו, כי התובע "... היה מלווה פרוייקטים, מפקח על התקנות, מסביר למתקינים מה לעשות, איך לעשות, בודק שהתקנה מתבצעת כראוי ומלווה את הפרוייקט, מנהל את הפרוייקט"[9], וגם שהתובע היה "... מתעסק בפרוייקטים גדולים, בהתקנת מערך טיפול שלישוני, מסנני חול, דחסנים שזה פרוייקטים גדולים".
42. ואם לא די בכך, התובע עצמו העיד לפנינו לגבי המיזמים השונים שבהם הוא עסק בנתבעת, כך: "הפרויקטים מתחילים באיזשהו שלב של משא ומתן, אם זה מכרז וכו'. לאחר מכן, אחרי הזכייה יש צו התחלה, לאחר מכן יש הזמנה של ציוד וכאשר מגיע הציוד אני אמור ללוות את הציוד, לפרוק אותו בשטח, ולדאוג משם אחר כך לסיפור של ההתקנה עד ההפעלה".
43. אומנם, התובע טען ש"אין לנו (הכוונה לנתבעת – בית הדין) צוות של התקנות. לא קיים צוות של התקנות ולא היה צוות של התקנות", אך מייד לאחר מכן הודה שהנתבעת שכרה קבלני משנה לשם ביצוע ההתקנות, ואמר ש"נכון, זה כך זה היה עם קבלני משנה שאני הדרכתי ולימדתי אותם ופיקחתי עליהם
--- סוף עמוד 13 ---
וביצענו את ההתקנות כיאות ולכן מכן הפעלנו וגם נתתי אחר כך גיבוי לכל מיני תקלות".
44. זאת ועוד, ראו גם בכתב התביעה, שם נטען בדומה לכך, ש"התובע הועסק על ידי התובעת (צריך להיות "נתבעת" – בית הדין) במשרה מלאה, בתפקיד תמיכה טכנית, הכולל מתן שירות אחזקה ועבודות התקנה בהתייחס למערכות ולציוד שסיפקה הנתבע (שוב צריך להיות "נתבעת" – בית הדין) ללקוחות הקצה".
45. נסכם איפוא ונציין, כי הוכח כדבעי, כי במסגרת עבודתו של התובע בנתבעת הוא עסק בתחום ההתקנות. אומנם, התובע לא היה מבצע התקנות בעצמו, אך עם זאת, וכלשונו הקולעת של הבן עידו, הוא עסק בליווי, פיקוח וניהול של התקנות הציוד, שאותו מכרה הנתבעת ללקוחותיה. קרי – המדובר בחלק אינטגרלי מפעילותה של הנתבעת.
46. טענה נוספת של הנתבעת, שהוכחה אף היא, היא הטענה שהנתבעת כן עוסקת בתחום הצנטריפוגות. בקשר לטענה זו, התובע הודה בעדותו, כך: חברת אנדריץ עוסקת בצנטריפוגות; הנתבעת מייצגת חברה זו בארץ; הנתבעת מגישה בשם חברת אנדריץ מועמדות למכרזים שבהם יש התקנות של צנטריפוגות, היות ש"זה הייעוד של החברה. החברה מייבאת ציוד ומספקת ציוד. זו תפקידה של החברה, של "מודוטק"".
47. אומנם, התובע הוסיף וטען כי הייצוג של חברת אנדריץ, על ידי הנתבעת, "זה דבר חדש", אולם אנו דוחים טענה זו, כמוסבר להלן:
ראשית, התובע לא הבהיר למה כוונתו בדיוק ב"חדש", והאם המדובר בתקופה הרלוונטית לתביעה;
שנית, לא הובא כל ביסוס לטענה זו;
שלישית, טענה זו ממילא הועלתה לראשונה במהלך עדות התובע, ולא צוינה קודם לכן על ידו, כולל לא בתצהיר העדות הראשית. נסכם איפוא ונציין, שגם כאן, הוכח כדבעי כי הנתבעת עוסקת בתחום הצנטריפוגות, ובניגוד לטענות התובע.
--- סוף עמוד 14 ---
48. נוסף לאמור לעיל, הוכחה טענה נוספת של הנתבעת, והיא הטענה שבמקביל להעברת עבודות התקנה על ידה, לבן עידו, החל התובע להתרשל בכוונה-תחילה בביצוע משימותיו, וכדי להאיץ את העברת המיזמים לבן עידו. בין היתר, בתצהיר זאב ניתנו דוגמאות ספציפיות[10]:
- שיפוץ של מגוב שמיוצר על ידי חברה שוודית, שמיוצגת בלעדית בארץ על ידי הנתבעת, כשהתובע סירב לשפץ ועיכב את השיפוץ שלו במכוון;
- עבודת ייצור של משטח תחזוקה בפרויקט הסוללים, כשהתובע ניסה לשכנע להעבירה לביצוע על ידי הבן עידו, ומשעה שסורב, המשיך לעכב את ליווי קבלן המשנה, עד כדי שהנתבעת נאלצה לבקש מעובד אחר שלה לבצע את המשימה;
- סירוב לבצע החלפת גיר של מסוע בפרויקט הסוללים.
49. טענותיו של זאב מקובלות עלינו, לאור הנימוקים הבאים, כמצוין להלן:
ראשית, המדובר בגרסה מפורטת מצידה של הנתבעת;
שנית, זאב כמעט שלא נחקר בנקודה ספציפית זו במסגרת עדותו, וביחס לסירוב התובע לבצע את עבודתו כהלכה וכראוי. אלא, שהוא נחקר בראש ובראשונה ביחס להעברת העבודות אל הבן עידו. מכל מקום, כאשר נשאל בקצרה ביחס למחלוקת הנוכחית, הוא ציין כך: "אני ביקשתי ממאיר לשם הדוגמא אולי 3 פעמים אולי 4 פעמים ללכת עם קבלן משנה שיבנה לנו פודסט, משטח תחזוקה במתקן הסוללים. מאיר ביקש ממני שעידו יעשה את משטח התחזוקה במתקן הסוללים. אמרתי לו מאיר עד כאן, עידו יכול לעשות הרכבה של מערכת, יכול לעשות, הוא לא מסגר שיעשה משטח תחזוקה. מאיר נא ללכת עם קבלן המשנה. לא הלך פעם ראשונה, לא הלך פעם שנייה, תן לעידו לעשות את זה, מאיר עידו לא יעשה את זה. מאיר לך עם קבלן המשנה, לא הלך פעם שלישית, פעם הרביעית אולי זה חמישית אולי זה שלישית שלחתי כבר עובד אחר";
שלישית, התובע לא סיפק מצידו התייחסות של ממש ביחס למחלוקת שבנדון.
--- סוף עמוד 15 ---
50. נסכם איפוא ונציין, כי הוכחה טענת הנתבעת, כי לקראת סיום עבודתו של התובע בנתבעת, הוא סירב לבצע משימות שהוטלו עליו, וביחס להעברת עבודות של הנתבעת לידי הבן עידו.
51. נחזור עתה לאירועים שהתובע כן מודה בהם – שיחת אלקו וסיור הקבלנים השני. ביחס לאירוע הראשון, נזכיר כי המדובר בשיחה שנערכה בין הבן עידו לבין נציג חברת אלקו מקבוצת אלקטרה (אריה צפריר), בנוכחות התובע. לשיטת הנתבעת, במהלך השיחה התובע קידם הזמנת שירות מבנו, לביצוע התקנה לציוד. מנגד, התובע טוען שהוא התלווה לבנו כנהג בלבד, ולאור שלילת רישיון הרכב של הבן.
52. ביחס לאירוע השני, נזכיר כי המדובר בסיור קבלנים שנערך בתאגיד המים של קרית גת, לאספקה והרכבה של צנטריפוגה. הנתבעת טוענת כי התובע נכח בסיור כגורם עסקי לכל דבר ועניין מטעם המיזם העסקי של בנו ושלו. אשר לתובע, הוא טוען שגם כאן, הוא שימש כנהג של הבן, בלבד, תוך כדי שהוא מכחיש כל מעורבות לגופו של עניין, במכרז עצמו.
53. ביחס לאירוע הראשון, הבן עידו אישר שאביו לא חיכה ברכב ועלה עימו לפגישה. כמו כן, הוא אישר שאותה פגישה ניזומה בעקבות הצעת מחיר שהוא שלח לחברת אלקו, וביחס להתקנות במיזם שבו מעורבת הנתבעת עצמה – "פגשתי את מנהל הפרויקטים שלו, ראיתי שיש להם עבודה ש"מודוטק" סיפקה להם שמה מערך שלישוני, שאלתי אותו אם אני יכול להגיש הצעה, הוא אמר לי "תגיש"".
54. אנו מביעים תמיהה-רבתי, מדוע ולמה מי שמשמש לכאורה כ'נהג-מלווה' בלבד[11], צריך להיכנס ולהשתתף בפגישה עסקית, ושלא כנציג של הנתבעת, ואף לא על דעתה, וגם לא בידיעתה או הסכמתה. כל זאת, כאשר עסקינן בהצעה – שלפי הבן עידו עצמו – נוגעת בפעילות עסקית של הנתבעת עצמה. מפאת כבודו של התובע, נציין בקצרה כי אנו מתקשים לקבל טיעון שכזה, ואיננו סבורים כי התובע הצליח להוכיח כי הוא היה תם-לב לגבי סוגיה זו.
55. בהקשר שבנדון, ראו גם בטענתה של הנתבעת, שמציינת כי "הצגת הדברים כאילו שימש תובע רק כנהגו של התובע (צריך להיות "הבן עידו" – בית הדין)
--- סוף עמוד 16 ---
היא זלזול באינטליגנציה של הנתבעת ושל בית הדין הנכבד"[12]. אין לנו אלא להצטרף לדברים אלה.
56. עוד נעיר, כי התובע גם כלל לא התייחס בכתבי טענותיו לאפשרות, שאם תתקבל הצעת הבן עידו למעורבות במיזם זה, הזכייה תהיה 'על חשבונה' של הנתבעת. ראו למשל הנטען בתצהירו של זאב, שלא נסתר אף הוא: "... העבודות שהעברנו לבנו של התובע היו בעבר עבודות שהיוו חלק בלתי נפרד משגרת עבודתו של התובע, וגובה המשכורת ששולמה לתובע נקבעה, בין היתר, גם בהתחשב בעבודות אלו"[13].
57. ביחס לאירוע השני, הוסיף וטען זאב, כך[14]:
"התובע הופיע שוב יחד עם בנו בסיור קבלנים בתאגיד המים של קרית גת לאספקה והרכבה של צנטריפוגה, במהלך שהותו באותה חופשת עבודה. בסיור זה נכחתי באופן אישי מטעם החברה, מתוך מטרה של החברה לגשת כמשתתפת במכרז להתקנת צנטריפוגות.
במועד כניסתו של התובע למקום המפגש עמדתי במקום מוסתר מהכניסה ועל כן התובע לא ראה אותי. התובע נכנס על תקן אותה חברת אסיק תשתיות ואף הציג עצמו ככזה בקולו הוא. רק כאשר מזכירת תאגיד המים קראה לי בקול, הבין התובע כי אני נמצא שם והותיר את בנו מאחור. לאחר מספר דקות, הבן הודיע כי הוא החליט לוותר על השתתפותו באותו מכרז ויצא אף הוא.
כפי שציינתי, התובע עשה כל זאת בעת היותו בחופשת מחלה עקב תאונת עבודה, תוך שימוש במשאביה של הנתבעת ותוך שאינו מתייצב לעבודה בנתבעת עקב טענתו למצבו הרפואי אשר נגרם מתאונת העבודה ואינו אפשר לו לעבוד."
58. במהלך עדותו, זאב נחקר ארוכות אודות גרסתו שבנדון, ועמדתו לא נסתרה כלל. בין היתר, הוא אמר ש"השבר זה הזה שראיתי אותו בקרית גת בהיותו בחופשת מחלה, משתתף, אני ראיתי בעיניים שלי", וכן "כשאני ראיתי
--- סוף עמוד 17 ---
בעיניים שלי, את מאיר נכנס לתוך אולם הכנסים של תאגיד המים בקרית גת ואומר אני אשיג תשתיות, עובד שלי בחופשת מחלה, הפסקתי להתעלם", וגם "אני ראיתי אותך שם בתוך האולם, אני ראיתי אותך שם".
59. כן נפנה לדיאלוג הבא, במהלך עדותו:
"ת: ... אבל כאשר אומרים מתקני טיפול בשפכים ומאיר אלגריסי אומרים מודוטק, בטח ב-11 השנים האחרונות, אין יותר זיהוי מזה. וכאשר הוא מגיע תחת אסיק תשתיות זה שבר גדול מאוד, לא ברמת האמון כמובן.
ש: מאיפה החלטת שהוא מגיע תחת אסיק תשתיות?
ת: אני שמעתי וראיתי בעיניי.
ש. שמעת? מה שמעת?
ת: ובאוזניי. הוא מציג, אני ראיתי בעיני.
ש: ממי שמעת? מה שמעת?
ת: אני ראיתי בעיניי בקרית גת, אני היית שם.
ש: תגיד לי מה.
ת: הוא נכנס לתוך האולם ואמר "אסיק תשתיות".
ש: הוא נכנס ואמר אסיק תשתיות?
ת: כן.
ש: ומה הבן עשה?
ת: הבן זה היה בכלל נחמד. כשלצערי הרב, הגברת של איגוד הרים קרית גת צעקה מודוטק, שכחתי איזה נספח או משהו כזה. מאיר נתן קפיצה שאצלנו בסיירת היו עושים הרבה כבוד על קפיצה כזאת, ונעלם משם. הבן נכנס לסיור קבלנים ודקה אחרי זה תוך כדי שהוא מתעסק בטלפון הוא קם ונעלם מהסיור קבלנים התעדה משם. אז בוא, מה שאני רואה בעיניים ושומע באוזניים לא באופן עקיף, ולא זה סיפר לי,
--- סוף עמוד 18 ---
ולא איציק עזר אמר לי שהוא באיילון היה שם בתור אסיק תשתיות, וכתב על זה תצהיר אבל משכנו את התצהיר."
60. לבסוף, הוא אמר ש"... אני ראיתי בעיניים שלי, ושמעתי באוזניים שלי את מאיר אלגריסי נכנס לאולם המציעים בתאגיד קריית גת בפרויקט שאני עומד לגשת אליו בשם אסיק תשתיות כאשר שמע את הצעקה מודוטק נעלם מהאולם והבן שלו נותר בחדר".
61. מנגד, ואשר לתובע, הוא טען, כאמור לעיל, וגם כאן, כי הוא שימש כנהגו של הבן עידו, ותו לא. בעדותו לפנינו הוא תיאר את האירוע במילים הבאות, כדלקמן:
"נכון, ליוויתי את הבן שלי, אימא שלי גרה שם, נולדתי שם בקרית גת, הלכתי לבקר אותה יחד עם הבן, הבן אמר, יש לו, ביקשו ממנו מ"אסיק תשתיות" להגיע לשם, ינאי, להגיע לשמה לייצג אותם. אמרתי לו: "בוא, אני אקפיץ אותך", עליתי למעלה איתו ויצאתי. זה הכול. הלכתי משמה. אין לי מה לעשות שמה ואחר כך אמרתי לו: "מה קרה?" אני רואה אותו בא אחרי "מה קרה?", הוא אומר לי: "פה, יש, המכרז הוא בכלל לאספקת מערכות ולא להתקנת", אמרתי לו: "מה, לא הוא לא ידע להגיד לך את זה?" אומר לי: "לא, הם לא ידעו", אמרתי לו: "אוקיי, ביי. בוא נלך הביתה".
62. למותר לציין, כי טענתו של התובע כי הוא זה שהציע לבן עידו להסיע אותו לקרית גת, סותרת את הנטען בתצהירו של עידו, שם נטען שהוא זה שביקש מאביו-התובע להסיע אותו[15]. כלומר – השניים סותרים האחד את השני. מעבר לכך, גם בנקודה זו אנו מביעים תמיהה-רבתי, מדוע ולמה מי שמשמש לכאורה כ'נהג-תורן' בלבד, צריך "לעלות למעלה" – כדברי התובע, לסיור הקבלנים.
63. האמור לעיל מקבל משנה תוקף, היות שגם במקרה זה, המדובר בפעילות עסקית של צנטריפוגות, שכבר הגענו למסקנה שהנתבעת אכן עוסקת בה, ובניגוד לדברי התובע. ודוק – אין בעינינו כל חשיבות, האם אותה פעילות עסקית בוצעה על ידי הבן עידו עבור חברת אסיק בע"מ, וכאשר המדובר בחברה שאינה נמצאת בבעלות הבן (כנטען בתצהיר התובע, ובניגוד לכתב
--- סוף עמוד 19 ---
התביעה), ואיננו מוצאים כל משקל לשאלה כיצד ובאיזה תבנית משפטית הפעיל הבן עידו את עסקיו[16].
64. אשר לזאב, הוא העיד ביחס ל'נקודת-השבר' שאליה הוא הגיע כמנכ"ל הנתבעת, וביחס להתנהלותו של התובע, במילים הבאות, כדלקמן:
"אני בחרתי להתעלם במשך שנים ארוכות מהרבה מאוד שיחות שהגיעו אליי, אליי, לא עדות שמיעה, אליי. מאיר עשה ככה, מאיר אמר לי ככה, מאיר עושה ככה מאיר עושה ככה. בחרתי להתעלם. בחרתי להתעלם שאיציק עזר התקשר אליי ואמר לי שמאיר בחופשת המחלה שלו היה בסיור קבלנים במתש איילון בשם חברת אסיק תשתיות כשמאיר כל כך מזוהה עם מודוטק. מאיר זה הפנים של מודוטק בחוץ והיה שם עם הבן שלו בשם אסיק תשתיות בתור נהג, בתור נוכח, הוא היה שם הוא לא ישב באוטו. ובחרתי להתעלם. ובחרתי להתעלם שאריה צפריר התקשר אליי ואמר לי שמאיר דיבר איתו, ואמר לו שיש פרויקט סינון של מודוטק עכשיו ושעידו יעשה את ההתקנה, זה פרויקט של מודוטק, מודוטק יכולה להחליט אם תיקח את ההתקנה, או לא תיקח את ההתקנה, או תלווה אותו כשמאיר צריך ללוות את הפרויקט הזה, ובעצם הוא יהיה האיש שמתקין ולא הבן שלו. והוא מתקשר ללקוחות שלנו, והם מתקשרים אליי. ובחרתי להתעלם. בחרתי להתעלם שחששתי שמאיר יעזוב אותנו, לנוכח היכולות המקצועות שלו, ובחרתי להתעלם כי מאיר הלך איתי יד ביד הרבה זמן, הרבה מאוד זמן. כשאני ראיתי בעיניים שלי, את מאיר נכנס לתוך אולם הכנסים של תאגיד המים בקרית גת ואומר אני אשיג תשתיות, עובד שלי בחופשת מחלה, הפסקתי להתעלם. אני ראיתי אותך שם."
65. לאחר עיון בטענות ובעמדות הצדדים ביחס למחלוקת הנוכחית, וביחס לאופן קרות האירועים בסיור הקבלנים השני, אנו מקבלים במלואה את גרסת הנתבעת לגבי אופן קרות האירועים בסיור הקבלנים שנערך בקרית גת, ודוחים מנגד במלואה את גרסת התובע. עמדתנו שבנדון נשענת על השיקולים הבאים (וזאת, יש להדגיש – גם לאחר שלקחנו בחשבון את משיכתו של תצהיר איציק, מתיק בית הדין):
--- סוף עמוד 20 ---
ראשית, גרסת התובע, בכללותה, לא מהימנה בעינינו, ולעומת זאת – עדותו של זאב היתה מהימנה, אמינה ורציפה. יש בכך כדי להעיד גם על חוסר המהימנות שלו, גם בנקודה ספציפית זו;
שנית, גרסת הנתבעת (בכללותה) וזאב (בפרט) ביחס למחלוקת שבה עסקינן כעת היתה עקיבה לאורך כל הדרך, ועוד לפני ההליך ובעת השימוע שנערך לתובע;
שלישית, לא שוכנענו כי ניתן ללמוד דבר-מה מהמסמך שהציג התובע – טבלת הנוכחים בסיור הקבלנים השני[17]. שהרי, התובע מודה כזכור בנוכחותו הפיזית באותו המקום;
רביעית, בסופו של דבר, התובע הודה בפה-מלא שהוא אכן הגיע פיזית לסיור הקבלנים השני. כלומר, הוא מודה בנוכחותו בסיור, אלא שהוא מתרץ את נוכחותו שם בהסעה של בנו. קרי – המדובר בטענה פוזיטיבית שהיה על התובע להוכיחה, ולא על הנתבעת. ולמותר לציין, כי לעמדתנו, נטל ההוכחה כלל לא הורם על ידי התובע;
חמישית, גרסתו של התובע לגבי נסיעתו לקרית גת (במרחק ניכר מביתו, שנמצא במושב שתולים), בשל כך שהוא ביקר את אימו, ביחד עם בנו, לא הועלתה טרם עדותו לפנינו – לא טרם ההליך ובעת עריכת הליך השימוע, לא בכתב התביעה ולא בתצהירו. אותה גרסה גם לא הופיעה בתצהירו של הבן עידו, וגם לא נטענה על ידי עידו מעולם.
66. סיכום ביניים – התובע מעל באמונה של הנתבעת, עת השתתף בשיחת אלקו, וחמור מכך, כאשר הגיע לסיור הקבלנים השני שבקרית גת, בהיותו בחופשת מחלה (תשלום דמי פגיעה), ובעודו מייצג גורמים שאינם מטעם הנתבעת, ואשר מתחרים בה. בעשותו כן, הפר התובע את חובת האמון המוטלת עליו, ובהיותו הגורם הטכני הבכיר בנתבעת.
67. לפי הסכם העבודה של התובע, התובע התחייב כלפי הנתבעת למלא את תפקידו במסירות ובנאמנות[18]. כמו כן, צוין בהסכם כי התובע התחייב להקדיש את כל זמנו, מרצו וכושרו לביצוע תפקידו עבור הנתבעת, כפי שייקבע על ידה.
--- סוף עמוד 21 ---
דא עקא, שהתנהלותו והתנהגותו של התובע הפרה בצורה בוטה וברורה התחייבויות אלה.
68. עוד הוסכם בין הצדדים, כי התובע לא יעסוק, במישרין או בעקיפין, בכל עבודה או עיסוק נוספים אשר יש בהם משום ניגוד אינטרסים עם תפקידו אצל הנתבעת, וכי לנתבעת שיקול הדעת הבלעדי להכריע אם יש בעיסוקים הנוספים ניגוד אינטרסים עם תפקידו של העובד אצל המעביד[19]. גם כאן, האופן שבו פעל התובע היווה ניגוד עניינים משמעותי וניכר לאותה ההתחייבות.
69. בהינתן כלל האמור לעיל, אנו סבורים כי הנתבעת פעלה על סמך מידע מבוסס, בעת שביקשה להעמיד את התובע לשימוע. מעבר לכך, איננו סבורים, כלל ועיקר, כי הנתבעת נהגה בחוסר תום לב כלפי התובע, ולגבי האירועים שנסקרו עד כה במהלך פסק הדין.
70. התייחסות לפעילותו של התובע בזמן חופשת מחלה – בנוסף למעשיו הקשים והבעייתיים של התובע וכמי שביצע פעילות עסקית פרטית ביחד עם בנו, ומה גם שהמדובר בפעילות שמתחרה בה, ייחסה הנתבעת חומרה ניכרת לכך שאותה פעילות בוצעה במהלך היותו של התובע בחופשת מחלה ממושכת, בגין פציעתו בעבודה.
71. בכלל זה, במכתב ההזמנה לשימוע מיום 11.4.2018, ששלחה הנתבעת לתובע, היא ציינה שהיא מייחסת לתובע עבירת משמעת חמורה בגין השתתפות בסיורי קבלנים עם הבן עידו, תוך קידום תחרות ישירה בנתבעת, "במהלך התקופה בה היית בחופשת מחלה". אשר לתובע, ובאופן תמוה ובלתי-מוסבר, הוא לא התייחס לסוגיה זו מעולם – לא במהלך השימוע, ולא בכתבי טענותיו – ולרבות גם לא בתצהירו.
72. ועוד נציין, כי טיעון מרכזי של התובע ביחס להליך הפיטורים (ושאליו נתייחס בהמשך הדברים), הינו כי דווקא הנתבעת היא זו שפעלה שלא כדין, כאשר זימנה אותו לשימוע ואף פיטרה אותו, במהלך היותו בחופשת מחלה. אולם, בניגוד לטענתו של התובע, הוא כלל לא שהה בחופשת מחלה בעת שהליכי הפיטורים שלו החלו. להלן נסביר בפירוט כיצד הגענו למסקנה זו.
--- סוף עמוד 22 ---
73. התשתית הנורמטיבית - תשלום דמי מחלה ופעילות 'פרטית' במהלכה – הלכה פסוקה היא, שככל שעובד מציג תעודות מחלה שהונפקו כדין, על המעסיק לשלם את דמי המחלה לעובד לתקופת אי הכושר[20]. נוסף לכך, נקבע כי מעסיק המבקש לשלול דמי מחלה מעובד, עליו להתכבד ולעמוד בדרישות הדין[21]. כמו כן, נקבע כי פעולות מינוריות ושוליות של עובדים, אין בהן כדי לשלול את זכאותו של העובד לדמי מחלה.
74. ראו למשל הדברים הבאים שצוינו בעניין מוחמדוב[22]:
"טענתו של התובע, לפיה שהה במקום כי לא היה לו כל דבר אחר לעשות ושם היו בני משפחתו, מקובלת עלינו. הגם שהתובע שהה בחופשת מחלה אין הדבר מחייב כי הוא יהיה מרותק למיטה בכל שעות היום. מאישורי המחלה עולה כי התובע סבל מכאבים בידו ובגבו - אין בכך למנוע מהתובע לשבת ולאכול ארוחת צהריים במקום העבודה של אשתו. בפרט, כאשר מקום העבודה ומקום מגוריו נמצאים באותה עיר ויתכן שאף היו בסמיכות. דוח החקירה לא העלה כי התובע עסק בפעילות משמעותית בעסק, התובע נצפה מספר פעמים תוך כדי ישיבה במקום אכילה ושתיה וללא תכלית מוגדרת לפעילותו. רק פעם אחת בלבד יוצר קשר עם לקוחות של העסק, ובפעולה יחידה זו אין להעיד על היותו עובד של העסק, וגם אם התובע סייע לאשתו בדרך אגב אין בכך להעיד כי התובע עבד בעסק. זאת ועוד, מכך שהתובע שעה בעסק שעות מרובות, ולא נצפה מבצע פעילות של עובד, יש ללמד כי התובע אינו עובד של עסק. יש להוסיף כי עיקר טענתו של התובע הייתה כי הוא סבל ממגבלה פיזית שמנעה ממנו לשאת משקלים כבדים. אילו היה הנתבע מציג בפנינו ראייה כי התובע מבצע פעולות פיזיות קשות היה בכך לערער את גרסת התובע, אלא שלישיבה בדוכן השווארמה של אשתו אין להעיד כי התובע כשיר לעבודה או שהתובע עובד בעסק אחר. לסיכום - לטעמנו, אין בכל הממצאים שהעלתה חקירתו של מר אביטן לבסס ראיה שהתובע היה 'עובד' בעסק של רעייתו."
--- סוף עמוד 23 ---
75. במקרה אחר – עניין סלם, נאמר כדלקמן[23]:
"בשולי הדברים נעיר שממצאי חוקר פרטי, מהם עולה שהעובד אינו שוהה בביתו בזמן מחלה, אינם מהווים בהכרח ראיה לכך שאישורי המחלה אינם משקפים את מצבו הבריאותי של העובד. ממצאי חקירה כאמור יכולים לכל היותר להעיד על כך שהעובד מבצע פעולות שאינן מנוחה עקב מחלה. ייתכנו הסברים שונים לכך: יתכן שהעובד אינו פועל על פי הנחיות רופאיו, ייתכן שבמועד שבו צולם, חש הטבה ויצא מביתו, ייתכן גם שנאלץ לצאת מביתו חרף העובדה שאינו חש בטוב, למשל מקרה בו הורה נדרש לאסוף את ילדיו מהגן או בית הספר ואין מי שיסייע לו."
76. דברים אלה מקובלים עלינו, וכך גם אנו פסקנו, בדומה, במקרים קודמים[24]. עם זאת, יש לשים לב כי הנתבעת כלל לא ביקשה לשלול את תשלום דמי המחלה מהתובע, ומה גם שהוא שהה באותה עת בתקופת אי-כושר שבגינה שולמו לו דמי פגיעה מהמוסד לביטוח לאומי[25]. זאת ועוד, גם הדברים שצוינו במקרים שאליהם התייחסנו דלעיל, כלל לא רלוונטיים במקרה שלפנינו, ושונים לחלוטין בפן העובדתי.
77. כך למשל, במקרה שלפנינו, אין המדובר באירוע של "כאשר מקום העבודה ומקום מגוריו נמצאים באותה עיר". שהרי, סיור הקבלנים השני, למשל, נערך בקרית גת – יישוב שמרוחק למדי ממקום מגוריו של התובע, בשתולה. מעבר לכך, גם אין המדובר ב"פעם אחת בלבד", היות שהתובע הודה כזכור בשני מקרים שבהם הוא הסיע בלבד (לטענתו) את הבן עידו לפעילותו העסקית.
78. ולבסוף, הקושי הניכר הוא העובדה שהתובע, כאמור לעיל, לא טרח לפרט ולו הסבר מינימלי, לא אז ולא היום, ביחס לסיבה שדווקא הוא נאלץ לשמש כנהג-מלווה של הבן, ובמהלך היותו בחופשת מחלה. ההימנעות מלספק הסבר ביחס לטענה ברורה, שהועלתה כנגדו על ידי הנתבעת עוד ב'זמן-אמת', מחזקת אף
--- סוף עמוד 24 ---
היא, כשלעצמה, את המסקנה כי לנתבעת היה יסוד סביר לפעול כפי שהיא פעלה, בעניינו של התובע (קרי, להעמידו להליך פיטורים, ובסוף גם לפטרו).
79. נסכם איפוא ונציין, כי שוכנענו שהנתבעת מצאה שהתובע מעל באמונהּ, ועל כן ומכוח הסמכות שניתנה לה בדין, ואף מכוח הפררוגטיבה הניהולית הנתונה למעסיק, היא החליטה להעמיד את התובע לשימוע, שכפי שנראה בפרק הבא של פסק הדין, נוהל אף הוא כדין.
80. נעבור עתה להליך הפיטורים: אשר להליך הפיטורים, התובע טען כך:
- במהלך היותו ב"תקופת החלמה" הוא זומן על ידי הנתבעת לשיחה ביום 8.4.2018, שם נאמר לו שהוא מפוטר;
- הודעת הפיטורין נעשתה ללא קיומו של הליך שימוע, וחרף האיסור לפטר עובד בזמן מחלתו;
- עוד באותו המעמד ניסתה הנתבעת להחתימו על כתב הויתור, ומבלי שהיתה לו הזדמנות להתייעץ;
- הזימון לשימוע והשימוע שנערכו לו לאחר-מכן היו למראית עין, ולאחר שהוא כבר פוטר;
- ההזמנה לשימוע כללה האשמות-שווא כלליות וללא פירוט, ולא צורפו מסמכים;
- בהזמנה לשימוע הנתבעת גם לא ציינה כי הוא זכאי להתייעץ עם עורך-דין, ואף לא ניתן לו זמן מספק להיערך לשימוע;
- תוצאותיו של השימוע שנערך לו ביום 24.4.2018 היו ידועות מראש, והנתבעת כלל לא לקחה בחשבון את הסבריו.
81. מנגד, הנתבעת טענה כך:
- ביחס לכלל האירועים והמועדים שציין התובע, הוא לא היה בחופשת מחלה או בחופשה בגין תאונת עבודה, והוא כבר שב לעבודתו באותה עת;
--- סוף עמוד 25 ---
- התובע זומן לשיחה ביום 8.4.2018 כדי להציג בפניו את האפשרויות השונות העומדות לפניו, ובכלל זה הסכמה לפיטורים בהסכמה, ולחילופין וככל שהוא לא יסכים לכך, להתחיל בהליך שימוע;
- טיוטת כתב הויתור תאמה את מעשיו של התובע, שביצע עבירת משמעת חמורה;
- התובע לא אולץ לחתום על כתב הויתור וניתנה לו שהות לקבל מסקנה, ולא באופן מיידי וכבר במעמד הפגישה;
- הזימון לשימוע נערך, פורט ונשלח על ידה כדין, והזמן שניתן לתובע היה מספק;
- לתובע גם נשלחה הודעה שהוא זכאי להיות מיוצג על ידי עורך דין;
- בפתח ישיבת השימוע שנערכה ביום 16.4.2018 ביקש ב"כ התובע להפוך אותה לישיבת משא-ומתן והנתבעת הסכימה לכך;
- בין הצדדים הושגו הסכמות במהלך הישיבה שבנדון, אך התובע הוא זה שחזר מהן לאחר-מכן;
- לאור חזרתו של התובע, כאמור לעיל, מההסכמות שגובשו בין הצדדים, שוב נשלח לו זימון לשימוע;
- השימוע נערך ביום 24.4.2018, ונעשה כדין;
- במהלך השימוע התובע לא הפריך את המיוחס לו, ומשכך הנתבעת נאלצה לפטרו.
82. התשתית הנורמטיבית - הליכי פיטורים ועריכת שימוע – הפסיקה דנה רבות במהותה של זכות השימוע כזכות הטיעון, אשר עומדת לכל אדם באשר הוא. בכלל זה, הזכות לקיומו של הליך פיטורים תקין, ולהישמע במהלכו, הוכרה על ידי הפסיקה כזכות ראשונית ומהותית[26]. עוד נקבע, כי חובת השימוע נגזרת גם מחובת תום הלב, וככזאת היא חלה גם על גופים פרטיים עוד מקדמת דנא.
--- סוף עמוד 26 ---
83. אין חולק כי כיום מוכרת בפסיקה זכותו של העובד לקיומו של הליך פיטורים תקין ומסודר, במסגרתו יישמעו טענותיו בהרחבה, ויוצג לפניו החומר והטענות הרלוונטיות כנגדו. בעניין גוטרמן אף נקבע על ידי בית הדין הארצי, כדלקמן[27]:
"... זכות הטיעון הינה מזכויות היסוד הראשוניות בשיטתנו המשפטית, ומקום של כבוד שמור לה ביחסי העבודה בכלל, קל וחומר - עת נשקלת אפשרות לסיום העסקתו של עובד, בין בדרך של פיטורים ובין בדרך של אי-חידוש חוזה עבודה. ודוק. זכות הטיעון איננה מטבע לשון, אין לראות בה "טֶקֶס" גרידא, שיש לקיימו, מצוות אנשים מלומדה, כדי לצאת חובה. זכות הטיעון נמנית על זכויות היסוד של שיטתנו המשפטית ומטרתה להביא לידי כך שתתקבל החלטה עניינית, מושכלת ומבוררת, תוך מתן תשומת לב מלאה ומשקל ראוי לעמדותיו ולעניינו של מי שעלול להיפגע מן ההחלטה. זוהי זכותו הראשונית של העובד לדעת מה הן הטענות המועלות נגדו, או בעניינו ובהתאם ליתן תגובתו להן, להציג את האידך-גיסא, מנקודת ראותו, ולנסות לשכנע את בעל הסמכות לשנות מדעתו ככל שיש בה לפגוע בזכויותיו...".
84. עוד נקבע על ידי בית הדין הארצי בעניין הרמן, כך[28]: "... בבסיס חובת השימוע עומד הרציונל לפיו לא יהא זה הוגן להטיל על העובד סנקציה חמורה הפוגעת בהכנסתו, מבלי שיקבל הזדמנות להציג עמדתו בטרם קבלת החלטה על פיטוריו". אשר לדרך בה יש לנהל את הליך השימוע, נפסק כי "דרכי שמיעת המועמד לפיטורין הן רבות ומגוונות, וניתן להגשים את החובה במספר רב של אופנים"[29].
85. אשר להכרעתנו – גם במחלוקת הנוכחית, ובדומה למה שנקבע דלעיל ביחס לסיבות שעמדו בבסיס החלטת הנתבעת לפטר את התובע, גם טענותיו הנוכחיות של התובע דינן להידחות בכללותן, אחת לאחת, ואף יחדיו. להלן נפרט את מסקנתנו שבנדון.
86. אשר לטענה הראשונה של התובע, כי בעת תחילתו של הליך הפיטורים (השיחה ביום 8.4.2018), הוא שהה בחופשת מחלה, הרי שטענה זו דינה להידחות, הן בפן המהותי –
--- סוף עמוד 27 ---
תחילה, היות שלא שוכנענו כלל כי פיטוריו של התובע נבעו מסיבה כלשהי הקשורה במחלה ו/או במוגבלות;
ולאחר-מכן, גם בפן הפרוצדוראלי – היות שהתובע לא הציג כל תעודת מחלה שהיתה בתוקף באותה העת, וגם לא אישור בדבר תשלום דמי פגיעה שהיה בתוקף מיום 3.4.2018. אומנם, התובע הגיש לתיק בית הדין תעודות רפואיות לנפגע בעבודה, אולם הן היו בתוקף רק עד ליום 2.4.2018[30].
87. בדיון המוקדם התייחס התובע לנקודה זו, והוא אמר בבירור, ש"הייתי בחופשת מחלה מה 2/1 ועד 2/4 למיטב ידיעתי. אח"כ היה פסח". אמירה זו אושרה על ידו גם לאחר-מכן, במהלך עדותו לפנינו בדיון ההוכחות הראשון. כלומר – התובע הודה במפורש, שלא היתה לו תעודת מחלה בתוקף, ביום 8.4.2018[31].
88. אשר לב"כ התובע, הוא הוסיף וציין בדיון המוקדם, וביחס למחלוקת הנוכחית, ש"... שבפסח 2018 הוא לא הציג אישורי מחלה היות שלא היה טעם לכך בגלל החג". עוד הוא אמר, ש"... והוא יציג גם מסמכים ואין חולק על כך". עם זאת, לתצהיר התובע לא צורף דבר בהקשר זה.
89. לאחר מכן, ובעת עדותו לפנינו, התובע אף הודה ש"לא היה לי אישור מחלה". כמו כן, הוא הוסיף ואמר, ש"נגמר אישור מחלה כי מותר עד 3 חודשים, אבל כן הייתי מטופל בפיזיותרפיה והמשכתי עוד 5 חודשים פיזיותרפיה על קרע של השריר". דא עקא, היות שלא הוגש דבר מצידו כדי לאמת את אותה הטענה (שממילא לא צוינה בתצהיר), הרי שאין בידינו לקבל את טענותיו.
90. דומה, כי לא בכדי, נעשה בכתב התביעה ובתצהיר התובע שימוש במונח "תקופת החלמה". מכל מקום, גם אם היו מוגשות אסמכתאות ביחס לטיפול הפיזיותרפי, הרי שאין בכך כל ממש. שהרי, ברי כי הטיפול הפיזיותרפי, כשלעצמו, אינו שווה-ערך לשהייה בחופשת מחלה על פי דין.
91. התובע אף הוסיף והודה בעדותו, כי בכל פעם שמצוין בכתבי הטענות (והדבר חוזר על עצמו מספר פעמים), כי הוא פוטר בזמן חופשת מחלה, הכוונה הינה לשהייה בתקופת תשלום דמי פגיעה על ידי המוסד לביטוח לאומי. למען הסר
--- סוף עמוד 28 ---
ספק, נדגיש כי גם פיטורים במהלך תקופת תשלום דמי פגיעה הינם פיטורים שלא כדין[32].
92. אולם, גם בנקודה זו, התובע כלל לא הוכיח ששולמו לו בעת הרלוונטית דמי פגיעה במוסד לביטוח לאומי. ומנגד לכלל אלה, כלל לא נסתרה גרסת הנתבעת, כי התובע כבר חזר לעבודתו בעת שזומן לשיחה ביום 8.4.2018. כלומר, לטענת המחלה או אי הכושר, אין כל בסיס. לתובע גם שולמו דמי פגיעה באותו המועד, היות שהוא כבר חזר לעבודה.
93. מעבר לכך, נחזור ונציין כי לא שוכנענו כלל כי פיטוריו של התובע נבעו מסיבה כלשהי הקשורה במחלה ו/או במוגבלות. זאב נשאל בקיצור רב אודות נקודה זו, והוא אמר בעדותו ש"... אנחנו המתנו בסבלנות... עד שמר אלגריסי סיים את חופשת המחלה או חופשת תאונת העבודה ואז הוא חזר אלינו ואז הייתה אותה שיחה ראשונה".
94. זאב הוסיף ואמר, ש"באותה פגישה הגיע מר אלגריסי, ואני מדגיש שזה היה אחרי סיום התקופה שבה הוא היה בתאונת עבודה". גרסתו של זאב כלל לא נסתרה, ובהינתן כלל המצוין דלעיל, עד כה, אנו קובעים כי הטענה בדבר היותו של התובע במחלה ו/או דמי פגיעה מהמוסד לביטוח לאומי ו/או בתקופת החלמה כלשהי, ביום 8.4.2018 ואילך, נדחית במלואה. מנגד, כלל טענותיה של הנתבעת במחלוקת הנוכחית עדיפות ומקובלות עלינו.
95. אשר לטענה השניה של התובע, כי כבר בפגישה ביום 8.4.2018 נאמר לו על ידי הנתבעת שהוא מפוטר, וכן טענתו שהנתבעת אף ניסתה לאלץ אותו לחתום על כתב הויתור, הרי שאין כל שחר וכל בסיס לטענות אלה, ואנו דוחים אותן – לא לגבי הטענה בדבר פיטוריו לאלתר כבר בשלב זה, ולא לגבי הטענה בדבר כתב הויתור.
96. לשלמות התמונה נביא להלן את עדותו של התובע לפנינו, בצורה נרחבת:
"... קיבלתי זימון ל-8 לחודש להגיע למשרד, זה אחרי פסח, זה אחרי החג של פסח בדיוק, אז בפסח הם לא עבדו, עשו גשר, בדיוק היום אחרי שנגמר פסח
--- סוף עמוד 29 ---
ביקשו שאני אגיע למשרד. כך עשיתי, הגעתי, התייצבתי למשרד. איך שנכנסתי למשרד מר זאב גוטליב יחד עם עידו שבח, נכון?
... זימנו אותם למשרד אצלם ושם בעצם השתנה הכול. זו הרמת קול. מעולם לא ראיתי אותו כועס ככה. הרמת קול של זאב בצורה, אף פעם לא שמעתי אותו, אף פעם לא ראיתי אותו בסיטואציה כזאת. הוא פשוט צרח. שאלתי "מה קרה?", לא הבנתי מה, כמובן הוא החזיק מספר דפים שאחר כך נודע לי מה הדפים האלה והוא פשוט צרח עלי: "אתה מפוטר לאלתר". שאלתי אותו: "למה? תסביר לי למה, מה יש? טוב, תירגע, רק תגיד לי למה". אי אפשר היה להרגיע אותו. לא שמעתי סיבה, מה הסיבה, למה הוא זורק אותי, אמרתי לו: "תירגע, תגיד לי מה עשיתי. תן לי אפשרות לבטא את עצמי, להגן על עצמי. מה שמעת? מה יש? מה עשיתי רע? אתה מכיר אותי שקוף, מה לא בסדר אצלי? לא קיבלתי תשובות, לא נאמרו לי כל מה שאחר כך בדיעבד נודע, כל השמועות האלה וכל הדברים האלה שנרשמו שמה, שזה לא נכון ביסודו". פשוט הוא אמר: "את האמון שלי בך לא קיים עוד. אתה לאלתר מפוטר, עם צרחות עד השמיים", שעידו אפילו, שבח, ניסה להרגיע אותו "תירגע, תירגע קצת", הוא הצטרך לצאת כמה פעמים, לשתות מים ולחזור. אני לא ראיתי אף פעם דבר כזה. הרגשתי מושפל, פגוע, ויחס מאוד משפיל ולאחר מכן אמרתי לו "טוב, מה אתה רוצה ממני? בסדר, אתה פיטרת אותי, מקובל עלי, לא קרה כלום. בסדר, אז פיטרת אותי, אוקיי, אתה רוצה להגיד לי למה? אנחנו יודעים הכול עליך. מה אתה יודע? תן לי להתגונן. הוא לא אמר כלום ולא פירט כלום ולא אמר כלום". לעומת זאת נפנף לי בוויתור, מכתב הויתור והוא אומר לי: "לטובתך, תחתום על זה". אמרתי לו: "על מה אני אחתום"? הוא אומר: "לטובתך, אם לא, אתה לא תקבל כלום. לפנים משורת הדין אני אשחרר לך את הכול אם אתה חותם על המסמך הזה". אמרתי לו: "תשמע, אני לא יודע לקרוא עכשיו כלום, אני לא מבין כלום, אני כולי רועד, אני בהרגשה של סחרחורת. אני לא יודע על מה אני אחתום לך. אני לא רוצה. תן לי לקרוא את זה". הוא אומר לי: "לא, אתה לא מבין, אז אני אתחיל להקריא לך". לקח את מכתב הויתור והוא התחיל להקריא לי סעיף-סעיף, סעיף-סעיף, שבו בעצם הבנתי שאני מוותר על כל הזכויות שלי. כל מה שעשיתי, כל מה שתרמתי בחברה הוא פשוט, אני מוותר על הכול. אני לא צריך להיות חכם גדול להבין שאני מוותר על הפיצויים שלי, מוותר על הקופות שלי וזה לפנים משורת הדין הוא מוכן לתת לי אותם אם אני אחתום.
--- סוף עמוד 30 ---
אמרתי לו: "למה? אם זה מגיע לי, למה שאני אחתום על מסמך שאני לא מבין עוד? יש פה עוד כל מיני סעיפים שאני לא מבין. אתה מרשה לי בבקשה לקחת את זה למישהו שמבין יותר, ואם צריך לחתום אני אחתום, אבל אם לא צריך לחתום אני לא אחתום". לאחר שבכל זאת הוא התעקש וניסה לקרוא וקרא וראה שאני לא מוכן לחתום כי הייתי בסיטואציה מאוד קשה, כמובן, הרגשתי מאוים גם, אבל לא חתמתי. לא חתמתי. אני התלבטתי אם לחתום לו רק עזוב אותי, תן לי לצאת משם. הייתי מוכן לחתום על כל מסמך. הרגשתי מושפל לחלוטין. אני נתתי את הנשמה שלי, אני חלק מהמשפחה שמה..."
97. איננו מקבלים את עדותו של התובע, כלל ועיקר, לא מניה ולא מקצתה, בשל הנימוקים הבאים –
ראשית, אותו תיאור דרמטי ביותר – בדבר "הרמת קול" ו-"צרחות" של זאב על התובע, עד כדי כך ששבח נאלץ להרגיע אותו ועד כדי כך שזאב נאלץ לצאת מהחדר ולשתות כוס מים כדי להירגע – לא מופיע בשום מקום טרם שלב עדות התובע: לא במכתב התובע מיום 10.4.2018 לנתבעת, ואשר נשלח מייד לאחר הפגישה, ובמענה לה; לא במכתבי ב"כ התובע לפני ההליך; לא בשימוע ו/או בדברי ב"כ התובע במהלכו; לא בכתב התביעה; ואף לא בתצהיר התובע.
כך הוא גם לגבי התיאור, הדרמטי ביותר אף הוא, בדבר "רעידות" ו-"סחרחורת" של התובע כתוצאה מהיחס כלפיו.
חזקה כי אם אירועים כה משמעותיים אכן היו קורים במציאות, התובע (או בא-כוחו) היה מזכיר אותם, ולו בשמץ של אזכור, טרם העדות לפנינו;
שנית, אין ולא הובאה כל ראיה ו/או אסמכתה כלשהי מטעם התובע, כדי לתמוך בכלל טענותיו שצוטטו דלעיל;
שלישית, הן זאב והן שבח התייחסו לפגישה שנערכה ביום 8.4.2018 במסגרת תצהיריהם, תוך כדי שהם מתארים למעשה פגישה נינוחה, ושאינה יוצאת-דופן בהתרחשותה, בכל דרך שהיא[33]. טענותיהם לא נסתרו על ידי התובע, ומה גם שהם לא נחקרו כלל ביחס לאותן טענות (צרחות וצעקות, מעמד משפיל, התובע רעד והיה במצב נפשי רעוע, וכיו"ב), במסגרת חקירותיהם הנגדיות.
--- סוף עמוד 31 ---
98. אשר לזאב, הוא העיד בנקודה זו, כדלקמן:
"הזמנו את מאיר, שעבד באותו זמן כבר בחברה 11 שנים והיה עובד מאוד בכיר בחברה, וכדי להימנע מכל התהליך שאנחנו נמצאים בו היום. ותהליכים אפילו בלי התהליך הזה, רק התהליך של שימוע ופיטורין מתוך כבוד למאיר, ובפרקטיקה מקובלת על פי ייעוץ משפטי שקיבלנו כפי שאמרתי, הצענו למאיר לקבל את מלוא זכויותיו, ביקשנו ממאיר אמרנו לו את זה, אני נכחתי עידו נכח, בבקשה ממך אל תחתום עכשיו, קח את זה, קח את מה שאנחנו מציעים לך, לך תתייעץ תבחן את הדברים ותשיב לנו תשובה האם מקובל עליך. כך עשה, התייעץ ולא קיבל את הצעתנו."
99. עינינו הרואות, כי טענותיו של התובע נסתרו לחלוטין. לשיטתנו, גרסתו של זאב (גם בנקודה ספציפית זו) לא נסתרה כלל, והיא מקובלת עלינו. זאת ועוד, באופן פרטני, וביחס להצעה שהוצעה לתובע באותה הפגישה ובגין הדרך האפשרית לסיום עבודתו, לא נסתרה טענת שבח, כי הוא עצמו הציע לתובע חלופה של סיום העסקה בהסכמה, תוך כדי שניתנה לתובע אפשרות הבחירה בין סיום עבודה בהסכמה, לבין עריכת שימוע ושקילת פיטוריו[34].
100. שבח אף העיד, כדלקמן:
"באותה פגישה הגיע מר אלגריסי, ואני מדגיש שזה היה אחרי סיום התקופה שבה הוא היה בתאונת עבודה. ואז אמרנו לו מר גוטליב ואנוכי שיש כוונה לאור התנהלותו, ואנחנו מציעים לו, ואני מכיר את זה גם מעבודתי הקודמת כסמנכ"ל משאבי אנוש בחברה קצת יותר גדולה ממודוטק, והנושא של מה שנקרא בעגה "פיטורים בהסכמה" או להגיע להסכמות, היה דרך, לדעתי, וגם עד היום נכונה, להיפרד מעובד שהוא עובד שעבד שנים ארוכות בחברה, עובד שתרם לחברה, ולכן חשבנו שנכון יהיה לעשות את זה בצורה שמכבדת את שני הצדדים ולא בדרך של שימוע ובדרך שעלול לפגוע בעיקר במר אלגריסי. אז לכן זה בא ממקום של לבוא לקראת העובד ולהציע לו את ההצעה הזאת ולכן נתנה לו ההצעה ונאמר לו בצורה מפורשת, הוא לא הוכרח, ולא נדרש, וזה דברים שאדוני טוען בעניין הזה. נאמר לו שייקח את הנייר, שהתייעץ התייעצות משפטית, ושיקבל את ההחלטה האם הוא מקבל את אותם פיטורים בהסכמה, זה מה שקרה באותה פגישה ראשונה."
--- סוף עמוד 32 ---
101. עוד הוא אמר בהקשר שבנדון, כך:
"באותה פגישה מקדימה נאמר לו מה הדברים שעליהם לכאורה יש לנו טענות כלפיו לכן אמרנו לו, לבוא להגיד לי למה לא קראתם לו ישר לשימוע אני חושב שזה טעות. אני חושב שלעובד ברמתו, ובבכירותו של העובד, במקרה הזה של מאיר אלגריסי לא היה נכון לבוא ישר ללכת לשימוע אלא היה נכון, ואני אומר גם על בסיס היכרותי ואני עסקתי ועשיתי מאות שימועים בעברי. היה נכון לבוא ולהציע לו את ההצעה שבו נעשה פיטורים בהסכמה. זה מה שהסברתי וזה מה שעשינו."
102. לבסוף, הוא אמר, "שזה התפיסה בדיוק הפוכה, מתוך כבוד למר אלגריסי. קראנו לו לשיחה, ולא בצורה מאיימת ולא בצורה אחרת, ולא במייל ולא בטלפון או בכל מיני דרכים פחות נכונות לפחות לעניות דעתי". וגם ש"רצינו להימנע... מהליך פיטורים סדור שבוצע לאחר מכן בצורה סדורה. רצינו לכבד את מאיר על עבודתו ולהיפרד ממנו בהסכמה תוך שמירה על כל זכויותיו מצד אחד, ושמירה על שמה הטוב של החברה מאידך", ואף ציין ש"... קראנו לו לשיחה, הצענו לו את ההצעה הזאת ולא עשינו את לא במייל ולא בטלפון ולא בדרכים שלעניות דעתי הם פחות מכבדות אותו כעובד וותיק של החברה...".
103. גם כאן, גרסת שבח לא נסתרה כלל, והיא מקובלת עלינו במלואה. אשר לחקירתו הנגדית של שבח, הרי שזו היתה קצרה יחסית, תוך כדי שנטען כנגדו כי המדובר בעד לא רלוונטי. אולם, משעה ששבח היה מעורב ישירות ואישית בהליכי הפיטורים של התובע, ואף בפגישה הספציפית (ראו תשובתו לב"כ התובע – "וכל מה שאמרתי עכשיו מדויק לאותה פגישה ראשונית, שאתה לא נכחת בה אני מצטער"), הרי שגם טענת שבח לא נסתרה על ידי התובע.
104. מעבר לכך, גם מקובלת עלינו טענתה הנוספת של הנתבעת, כי הצבת שתי האפשרויות לפני עובד/ת, טרם תחילתו של הליך שימוע (סיום העסקה בהסכמה, או קיומו של הליך שימוע), הינה בגדר פרקטיקה מקובלת בשוק העבודה, ואין בה כדי להפר את חובת תום-הלב המוטלת על המעסיק.
105. לאמור לעיל נוסיף, כי גם בפסיקה נקבע בעבר, כי "... אין התובע אף זכאי לפיצוי בגין אי עריכת שימוע, שאינו נדרש בנסיבות סיום העסקה בהסכמה,
--- סוף עמוד 33 ---
כפי שהוכחו בפנינו"[35]. קרי – ניתן להציב בפני העובד/ת את האפשרות לבחור בהליך סיום העסקה בהסכמה, חלף קיומו של הליך שימוע. אין ולא ניתן למצוא כל פסול בכך.
106. כן ראו הדברים הבאים ואשר נכתבו על ידי מותב בראשות כב' השופט הראל, היפים גם לענייננו, כדלקמן[36]:
"הוברר בפנינו כי הצעת פרישה בהסכמה אינה פיטורים, שכן היא מותנית בהסכמת העובד אשר רשאי שלא לקבלה. סירוב לקבל הצעת פרישה בהסכמה יכול להוביל לכך שהעובד ימשיך לעבוד בנתבעת, או שהנתבעת תבחר לפטרו. מאחר ולא מדובר בפיטורים, אלא בהצעה לסיים את יחסי העבודה בהסכמה, אין הנתבעת מחוייבת לקיים שימוע לפני שהיא מציעה לעובד הצעת פרישה כזו. לא כל ממשק בין המעסיק לבין העובד, במסגרת יחסי העבודה, מחייב לקיים שימוע פורמלי. וודאי כך עת שמדובר בהצעה של המעסיק, שהעובד אינו מחוייב לקבלה."
107. עוד נוסיף, פרטנית וביחס לענייננו, כי איננו מקבלים את טענת התובע לגבי 'אילוץ' כלשהו לחתום על כתב הויתור בשלב זה. אנו חוזרים ומציינים, כי איננו נותנים אמון בגרסת התובע, ואף איננו נותנים אמון בטענה כי הוא הרגיש מאוים בשלב זה. נזכיר, כי המדובר בעובד ותיק ובכיר בנתבעת, ולא בגורם מוחלש. איננו סבורים כי הופעל עליו לחץ בלתי ראוי בשלב זה, ואין לפנינו כל ראיה מהימנה ו/או אסמכתה של ממש לקיומו של לחץ שכזה.
108. הא ראיה, כי התובע אכן לא חתם בסופו של דבר על כתב הויתור, במסגרת הפגישה שנערכה ביום 8.4.2018, והוא לקח אותו לביתו. מנגד, גם כאן, הן זאב והן שבח מתארים בתצהירם סיטואציה של מסירת כתב הויתור לתובע, תוך כדי שניתנה לו האפשרות לקרוא אותו, הן באותו מעמד והן לאחר הפגישה. תיאורם שבנדון מקובל עלינו במלואו. בהינתן כלל אלה, טענת התובע בדבר אופן קרות האירועים בפגישה ביום 8.4.2018, נדחית במלואה.
109. אשר לטענה השלישית של התובע, כי התנהלותה של הנתבעת היתה שלא כדין, היות שהיא שלחה לו כתב ויתור, שבמסגרתו היא ניסתה "לעשות לעצמה
--- סוף עמוד 34 ---
משפט עבודה חדש בישראל", הרי שגם זו דינה להידחות. התובע טוען כי הנתבעת יצרה מצב אבסורדי בדבר כוונה לזמן לשימוע, ובמקביל היא ניסתה להכשיר את פיטוריו, תוך כדי יצירת אקט חד-צדדי של הדחה משפילה מעבודתו.
110. אולם, גם כאן, כלל הטענות שבנדון דינן להידחות במלואן, וכפי שנסביר כעת, תוך כדי התייחסות לקרות האירועים שהתרחשו בין הפגישה שנערכה בין התובע לזאב ושבח ביום 8.4.2018 (ושאליה כבר התייחסנו דלעיל), ועד למועד שבו נשלח לתובע הזימון לשימוע ביום 11.4.2018 (לנושא זה נתייחס בהמשך הדברים), וכן המועד שבו נערך השימוע לתובע, ביום 24.4.2018 (גם לנושא זה נתייחס בהמשך).
111. כאמור לעיל וכפי שכבר צוין, בפגישה שנערכה ביום 8.4.2018 הוצעו לתובע שני נתיבים ביחס לאופן שבו תתנהל הנתבעת ביחס לכוונה לסיים את העסקתו, וכן ניתן לו עותק של טיוטת כתב הויתור, שהנתבעת ביקשה להחתים אותו עליו. לאחר מועד זה, התובע שלח מכתב ביום 10.4.2018 ובו הוא ציין כי "לאחר ייעוץ משפטי, אינני מתכוון לחתום על מסמך זה".
112. לאחר מכן, נשלחה לתובע הזמנה לשימוע ביום 11.4.2018 (כאמור, בהמשך הדברים נתייחס לטענות התובע ביחס לזימון), וביום 16.4.2018 הגיע התובע, ביחד עם בא-כוחו, לשימוע שבו נכחו זאב ושבח. התובע מתאר את התרחשות האירועים בשלב זה, כך[37]:
"... בפתח הישיבה הצעתי באמצעות בא כוחי כי יקוים קדם שימוע במסגרתו ניתן יהיה לנסות ולייתר סכסוך משפטי עתידי בין הצדדים. נציגי הנתבעת הסכימו לאחר שנערך קדם שימוע מחוץ לפרוטוקול הושגו הבנות, שעיקרן, כי לא תהיינה לצדדים כל טענות ו/או תביעות האחד כלפי משנהו בכפוף לכך שאני אקבל את מלוא הזכויות המגיעות לו (כך במקור – בית הדין) על פי דין לרבות פיצויי הפיטורין, דמי הודעה מוקדמת, דמי הבראה, וכן את הבונוסים להם אני זכאי."
113. לאחר הפגישה ביום 16.4.2018, שלחה ב"כ הנתבעת (שלא נכחה בפגישה) דוא"ל לב"כ התובע, בצירוף מסמך שמעגן לטענתה את ההסכמות שגובשו
--- סוף עמוד 35 ---
בפגישה, יום קודם לכן. בתגובה, השיב ב"כ התובע עוד באותו היום, כי המסמך אינו משקף את ההסכמות שגובשו ב"ישיבת קדם השימוע", כהגדרתו, ומה גם שהנתבעת מנסה לשיטתו בחוסר תום-לב לשנות את הסכם העבודה של התובע.
114. הפירוט שהובא דלעיל ממחיש היטב, כי המדובר בשלב שבו הצדדים הידברו הדדית, ואף באמצעות עורכי-דין. איננו רואים כיצד זכויותיו הדיוניות של התובע נפגעו בצורה כלשהי במהלך פרק הזמן שבנדון, וככל שנפגעו, וכאשר הוא היה מיוצג על ידי עורך-דין במשך כל פרק הזמן הזה, וטענותיו וקולו נשמעו היטב, ולא נפגעו כלל.
115. מעבר לכך, הנתבעת אף נעתרה לבקשותיו של התובע בשלב זה, ולא בכדי ציין התובע עצמו, כאמור לעיל, כי בפגישה שנערכה ביום 16.4.2018 נוהל "קדם-שימוע", ומה גם – שכך נעשה לבקשתו המפורשת שלו. אפילו בדיון ההוכחות התייחס ב"כ התובע לאותו שלב כ"... וישבנו ועשינו מן קדם שימוע אוף דה רקורד".
116. ודוק – גם העובדה שהצדדים לא הגיעו להסכמות בסופו של דבר, אין בה דבר וחצי דבר כדי להעיד על פגם פרוצדוראלי כלשהו בניהול הליך הפיטורים. אלא, לכל היותר המדובר בחילוקי דעות מהותיים, שאינם מעידים על פגם כלשהו בהליך עצמו. אשר על כן, איננו מקבלים את הטענות בדבר 'הכשרת הקרקע' לקראת הפיטורים, ו/או הטענה כי המדובר ב'אקט חד-צדדי של הדחה משפילה של התובע מעבודתו'.
117. אשר לטענה הרביעית של התובע, ולטענתו כי ההזמנה לשימוע כללה האשמות-שווא כלליות וללא פירוט, ובלי מסמכים, הרי שגם כאן – אנו דוחים טענות אלה. בכלל זה, התובע טוען כי לא צוין בפניו כי הוא זכאי להתייעץ עם עורך-דין, וגם לא ניתן לו זמן מספק להיערך לשימוע. מנגד, הנתבעת מכחישה את כלל טענות התובע שבנדון.
118. אשר לפסיקה, הרי שבעניין רון נקבע, כי שאלת מידת הפשטתם של נימוקי השימוע בעלת פנים לכאן ולכאן. מחד, כאשר ההתנהלות הכוללת היא העילה בגינה נשקלים הפיטורים, אזי יש לתת משקל לצורך להבהיר את העיקרון הרחב מעבר למצבור הדוגמאות לו, ולכן מידה מסוימת של הפשטה היא בגדר הכרח בל יגונה. מאידך, שימוש בנימוק מופשט מדי עשוי להחטיא את מטרת
--- סוף עמוד 36 ---
השימוע, שכן בהיעדר פירוט אין בידי העובד להיערך מראש לטענות קונקרטיות אשר תעלנה אך בשלב השימוע[38].
119. בענייננו, הנתבעת אכן שמרה על אותו האיזון הנדרש בין המופשט לקונקרטי, שכן הזימון לשימוע, ואשר נשלח לתובע ביום 11.4.2018 היה מנומק ומפורט. בין היתר, צוין שם בבירור, כך:
- כי הנתבעת מייחסת לתובע עבירות משמעת חמורות ובעת שהשתתף בסיורי קבלנים המהווים חלק מהליך מכרז, בשם החברה שבבעלות הבן עידו ו/או בשמה של חברת אסיק, והכל תוך כדי קידום תחרות ישירה בנתבעת או בלקוחותיה;
- עוד צוין בהזמנה לשימוע, כי פעולות אלה בוצעו בניגוד להסכם העבודה של התובע, ותוך כדי הפרה של חובות האמון שחלות עליו, ואף משעה שבעת תקופת מחלה התובע אמור לשהות בביתו ולהחלים, ולא לעבוד ולקדם עסקים של קרובי משפחה;
- זאת ועוד, הנתבעת ציינה בהזמנה לשימוע כי במהלך התקופה שבה התובע שהה בחופשת מחלה, הוא ניצל מידע שהיה קיים ברשותו כעובד הנתבעת, יזם פגישות ואף נפגש עם לקוחות הנתבעת, כגון הפגישה עם חברת אלקו, וכל זאת – לשם קידום הסכמים עבור החברה שבבעלות הבן עידו, לביצוע עבודות התקנה בפרויקטים הנמצאים בשלבי ביצוע בין הנתבעת לבין לקוחותיה;
- לבסוף, הנתבעת ציינה בהזמנה לשימוע כי בתקופה שקדמה לחופשת המחלה, התובע סירב לבצע עבודות מסוימות בתחום שבהם עוסקת החברה שבבעלות בנו של התובע, ועולה החשד שהדבר נעשה במכוון כדי לעזור לבן עידו. כפירוט, צוינו הפרויקטים הבאים: עבודות הפודסט במת"ש הסוללים, החלפת ניר המסוע במת"ש הסוללים, וכן עבודות שיפוץ והתקנת מגובים שונות במספר אתרים.
120. עינינו הרואות, כי המדובר בפירוט נרחב וניכר, ולשיטתנו הוא איפשר לתובע לדעת היטב בפני מה עליו להתגונן במהלך השימוע[39]. ומה גם, שניתנו בהזמנה
--- סוף עמוד 37 ---
לשימוע דוגמאות והסברים ספציפיים. ולמותר לציין עוד, כי הטענות שהועלו במכתב ההזמנה לשימוע, הן אותן הטענות שהעלתה הנתבעת במסגרת ההליך שלפנינו – אין ולא היה ביניהן כל שינוי.
121. נוסף לכך, ובניגוד גמור לטענת התובע, צוין בבירור בהזמנה לשימוע, ש"במידה ותחליט להיעזר בעורך דין עליך להודיע על כך מראש לחתום מטה לפחות 24 שעות לפני השימוע", קרי – אפשרות הייצוג המשפטי אכן צוינה לפני התובע, וראיה לכך היא שהוא אכן הסתייע בייעוץ שכזה, עוד מתחילת התהליך.
122. מעבר לאמור לעיל, גם הטענה הנוספת של התובע, כי לא ניתן לתובע זמן מספק בין מועד שליחת הזימון לשימוע, אין בה כל ממש. הזימון נשלח לתובע ביום 11.4.2018 ואילו השימוע נערך ביום 16.4.2018. כזכור, בפתח השימוע ביקש ב"כ התובע להפוך את הפגישה לפגישת משא-ומתן, ובקשתו התקבלה על ידי הנתבעת (בסופו של דבר נערך השימוע ביום 24.4.2018).
123. ודוק – לא הועלתה בשלב זה על ידי התובע ו/או בא-כוחו כל טענה לגבי 'אי-מתן זמן בצורה מספקת'. מעבר לאמור לעיל, בנפרד ובנבדל ממסקנתנו שניתן לתובע זמן מספק להתכונן לשימוע, הרי שנדגיש כי בדיני השימוע, ראיית מסגרת-הזמן בפני עצמה, יש בה בגדר תפיסה צרה וביחס למכלול העניינים.
124. נחזור על דברים שאותם כבר ציינו בעבר, בהקשר דומה[40]:
"לעיתים, שימוע שייערך בפרק זמן קצר ובלוחות זמנים קצובים היטב, יהיה שימוע כהלכתו, ולעתים שימוע שייערך בפרק זמן ארוך ובלוחות זמנים מרווּחים, יהיה שימוע שאינו תקין. הדברים אינם נבחנים במסגרת הזמן הפורמלית גרידא, אלא לגופו של עניין ובצורה עניינית, וחשוב מכל – מתוך בדיקה האם לעובד ניתנה ההזדמנות הנאותה להגן על ענייניו כראוי."
125. בענייננו, כאמור לעיל, כבר הגענו למסקנה כי לתובע ניתן זמן מספק. אולם מעבר לכך, לתובע אכן ניתנה הזדמנות מלאה ושלמה "להגן על ענייניו כראוי". על כן, ובהינתן האמור לעיל, אנו קובעים כי כלל טענותיו של התובע לגבי אופן הזמנתו לשימוע, דינן להידחות במלואן.
--- סוף עמוד 38 ---
126. אשר לטענה החמישית של התובע, כי תוצאותיו של השימוע שנערך לו ביום 24.4.2018 היו ידועות מראש, והנתבעת כלל לא לקחה בחשבון את הסבריו, הרי שפעם נוספת אנו דוחים טענות אלה. עיון במסמכים שהוצגו לפנינו מלמד כי ביום 24.4.2018 נערך לתובע שימוע, ושוב בנוכחות התובע, בא-כוחו, זאב ושבח, וכי הוא נוהל "בלב פתוח ובנפש חפצה".
127. פרוטוקול השימוע, אשר צורף על ידי התובע עצמו לתיק בית הדין[41], מלמד כי טענותיו של התובע נשמעו היטב במהלך השימוע, כאשר ב"כ התובע השיב לכל אחד מהסעיפים שצוינו במכתב ההזמנה לשימוע, מיום 11.4.2018. התובע אף הגיש מסמכים כדי לתמוך בטענותיו (ולמשל – כדי להוכיח את טענתו בדבר שלילת הרישיון של הבן עידו).
128. בהינתן האמור לעיל, לא שוכנענו כלל כי נגרעה זכות כלשהי של התובע במהלך השימוע, ואנו סבורים כי ניתנה לו הזדמנות נאותה ושלמה להשמיע את טענותיו. לאמור לעיל נוסיף את המצוין במכתב הפיטורים, שנשלח לתובע אחרי השימוע ביום 26.4.2018, שבמסגרתו צוין כי הוחלט על סיום עבודתו לאלתר. גם המכתב משקף את הליך הפיטורים, שנוהל בצורה ראויה ותקינה, כאמור לעיל.
129. בין היתר, צוין במכתב, כי הנתבעת לא השתכנעה מעמדתו של התובע, כי במהלך התקופה שבה הוא דיווח על מחלה, הוא לא השתתף בפעילויות שאינן עולות בקנה אחד עם דיווחו על מחלה, עובדה אשר כשלעצמה מהווה עבירת משמעת חמורה. כזכור, עוד צוין במכתב (ובדומה למה שכבר נאמר על ידינו בפסק הדין), כי במהלך טיעוניו התובע לא התייחס לעובדה זו.
130. במכתב הפיטורים אף נאמר, כי "עם כל הכבוד לשלילת הרישיון של בנך, היות ודיווחת על מחלה, בגינה כאמור אתה מקבל תשלום מהחברה, אין זה מתפקידך לשמש כנהג אישי של בנך לקידום עסקיו". כמו כן, הנתבעת כתבה כי היא איננה מקבלת את הסבריו של התובע ביחס לסיור הקבלנים כראיה לכך שהתובע לא השתתף בסיור זה, והעובדה שרק הבן עידו נרשם כמייצג חברתו, לא פוסלת את הטענה בדבר השתתפותו של התובע בסיור.
--- סוף עמוד 39 ---
131. הנתבעת הוסיפה וכתבה במכתב הפיטורים, כי טענותיו של התובע בשימוע לא הזימו את הטענות לגבי הפגישות עם לקוחות הנתבעת, בניגוד מוחלט לאינטרסים של הנתבעת ותוך פגיעה בשמה הטוב, וכן הן לא הזימו את הטענה כי ביחס למיזמים שצוינו בזימון לשימוע, הוא לא נרתם כפי המצופה ממנו. כל זאת, בשל ניגוד עניינים בינם לבין פעילות החברה של הבן עידו.
132. עוד צוין במכתב הפיטורים, כי מעשיו של התובע עולים כדי הפרת הסכם לעניין שמירת סודיות ואי-תחרות, הפרת חובת האמון החלה עליו כלפי הנתבעת, ומהווים עבירת משמעת חמורה. לפיכך, הוחלט על סיום עבודתו של התובע לאלתר ועוד באותו היום, תוך כדי שלילת הודעה מוקדמת, וכן שלילה חלקית של פיצוי הפיטורים, כאשר הכספים שנצברו בקופה ישוחררו לרשותו.
133. לבסוף, מכתב הפיטורים דחה מכל וכל את טענותיו של התובע, כי ההחלטה בדבר פיטוריו קדמה לשימוע, וכי הוא פוטר עוד ביום 8.4.2018. המכתב ציין בהקשר זה, כי התובע הגיע לשימוע מלווה בעו"ד, שבתחילתו ביקש בא-כוחו לקיים פגישת קדם-שימוע שבמסגרתה ניסו הצדדים להגיע להסכמות, שבסופו של דבר לא צלחו. הנתבעת אף מחתה על השימוש בטיוטת שהוחלפו לצורכי משא-ומתן.
134. לעמדתנו, סיכום כלל האמור לעיל מעלה בבירור, כי המדובר במכתב פיטורים מנומק ומפורט, שבו נתנה הנתבעת מענה ענייני ביחס לכלל טענותיו של התובע, וכפי שאלה הועלו במהלך השימוע שנערך ביום 24.4.2018. בהינתן האמור לעיל, טענותיו של התובע ביחס לאופן עריכת השימוע, ובכלל זה הטענה כי המדובר ב'החלטה שהיתה ידועה מראש', נדחות במלואן.
135. אשר לסעדים הנתבעים על ידי התובע – נעבור עתה לדון בסעדים שנתבעו על ידי התובע בגין פיטוריו. אשר לסעדים לפיצוי בגין פיטורים שלא כדין ולפיצוי בגין עוגמת נפש, הרי שלאור קביעתנו דלעיל, כי לא נפל כל פגם בהליך פיטוריו של התובע – לא ביחס לעילת הפיטורים ולא ביחס להליך הפיטורים – הרי שאין כל מקום לפסוק לתובע פיצוי בגין כך.
136. ודוק – אשר לפיצוי בגין פגם בעריכת הליכי הפיטורים, נבהיר כי גם אם היינו סבורים שנפל פגם כלשהו (וכאמור, לא כך הוא הדבר, כלל וכלל), הרי שלכל היותר, ואם כבר, המדובר בפגמים מינוריים ושוליים. כל זאת, שעה שנזכיר כי
--- סוף עמוד 40 ---
לא כל פגם בשימוע מחייב פסיקתו של פיצוי לעובד המפוטר, וכפי שהודגש בפסיקה.
137. בין היתר, צוין על ידי בית הדין הארצי, שכאשר המדובר בפגם קל, שלא השפיע על יעילות הליך השימוע או הוגנותו, הרי שאין הכרח לפסוק פיצוי, היות ש"על מנת לקיים את חובת השימוע, אין משמעות הדבר כי חייבים להתקיים 'כללי טקס' צורניים מסויימים. השאלה האם מולאה חובת השימוע נגזרת בכל מקרה מנסיבותיו הוא. לא דומה מקרה בו התשתית העובדתית או האחרת לפיטורים רחבת היקף למקרה פשוט. זאת ועוד, לא כל 'פגם' בשימוע בהכרח יש בו כדי להצדיק מתן פיצוי – כל מקרה צריך להבחן בנסיבותיו"[42].
138. אשר לפיצוי בגין עוגמת נפש, נדגיש כי מעבר לכלל המסקנות העובדתיות שכבר הגענו אליהן דלעיל, הרי שהפסיקה קובעת, כי "ההלכה הינה, כי רק במקרים קשים וחריגים יפסק פיצוי בגין עוגמת נפש, באשר, "מטבע הדברים כרוכים פיטורי עובד או העברתו לתפקיד אחר למגינת לבו ותוך הפרה חוזית, בעוגמת נפש ותיסכול. ניתן לצפות לכן, כי ינהגו ערכאות בתי הדין לעבודה ריסון ומודעות להשלכותיה המשפטיות והכלכליות, ובכלל זה להשפעה על מערכות יחסי העבודה, ורק במקרים קשים ייפסק הפיצוי הנדון"[43].
139. במקרה שלפנינו, לאחר ששמענו את עדויות הצדדים ושקלנו את מכלול השיקולים, אנו סבורים כי מקרה זה כלל אינו נמנה עם המקרים הקיצוניים המצדיק פסיקת פיצוי בגין עוגמת נפש או נזק בלתי ממוני (ולמעשה, הוא רחוק מאוד מכך), מהנימוקים שיפורטו להלן:
ראשית, שוכנענו כי הנתבעת נהגה בצורה ראויה ומכובדת בתובע, במהלך כלל הליך הפיטורים;
שנית, מלבד אמירות כלליות של התובע, הרי שבפועל לא הוכחו כל נסיבות המצדיקות פיצוי בגין עוגמת נפש, שניתן כאמור לעיל במקרים חריגים בלבד;
--- סוף עמוד 41 ---
שלישית, תביעתו של התובע כוללת פיצוי בגין שימוע שלא כדין – מנגנון פיצוי לאופן בו פוטר או לנסיבות בעטיין הוא פוטר, וממילא אין אנו רואים מקום לדיון בסעד נוסף המבוקש כתוצאה מפיטורי התובע.
140. התביעה לתמורת הודעה מוקדמת – בשל הנימוקים שפורטו במכתב הפיטורים, התובע פוטר לאלתר, ותוך כדי שלילת ההודעה המוקדמת בכללותה, במקביל לשלילת השלמת פיצויי הפיטורים (ודוק – אין לפנינו רכיב תביעה בגין נושא זה). יש לבחון איפוא האם שלילת ההודעה המוקדמת נעשתה כדין.
141. סעיף 10(2) לחוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, תשס"א-2001 קובע כי חובת מתן הודעה מוקדמת או תמורתה לא יחולו על מעסיק בנסיבות בהן העובד אינו זכאי לפיצויי פיטורים על פי הוראות סעיפים 16 או 17 לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג-1963 (להלן: "חוק פיצויי פיטורים"). על כן, נדון עתה בסעיפי חוק אלה, וכן בפרשנות שנתנה להם הפסיקה.
142. סעיף 16 לחוק פיצויי פיטורים קובע כי "לא יהיה עובד זכאי לפיצויים או יהיה זכאי לפיצויים חלקיים בלבד, הכל לפי הענין, אם פוטר בנסיבות, שעל פי הסכם קיבוצי החל על המעסיק והעובד – ובאין הסכם כזה, על פי ההסכם הקיבוצי החל על המספר הגדול ביותר של העובדים באותו ענף – מצדיקות פיטורים ללא פיצויים או בפיצויים חלקיים בלבד".
143. סעיף 17 לחוק פיצויי פיטורים, שעניינו פיטורים ללא פיצויים מכוח פסק דין, ממשיך וקובע כי "בענף העבודה שאין בו הסכם קיבוצי, רשאי בית הדין האזורי לעבודה לקבוע שפיטוריו של עובד היו בנסיבות המצדיקות פיטורים ללא פיצויים או בפיצויים חלקיים שיקבע; בדונו בענין זה יונחה בית הדין האזורי לעבודה על פי הכללים שבהסכם הקיבוצי החל על המספר הגדול ביותר של עובדים".
144. בפסיקה נקבע כי הנטל להוכחת קיומן של נסיבות המצדיקות שלילת או הפחתת פיצויי פיטורים מוטל על המעסיק[44]: "מעביד הטוען כי בנסיבות הפיטורים אין לשלם פיצויי פיטורים או שיש להפחיתם חייב להביא טענתו זאת במסגרת ד' אמות של סעיף 16 לחוק ... אין לדרוש מהעובד שהוא יוכיח
--- סוף עמוד 42 ---
כי לא התקיימו תנאים לשלילת זכותו. הלכה יסודית בסדר דין ובדיני ראיות היא, כי הטוען לקיום יוצא מהכלל, עליו נטל ההוכחה כי התקיים התנאי לסטייה מהכלל".
145. עוד נקבע בפסיקה, כי שלילת פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת נעשית במשורה ובמקרים חריגים בלבד, והטעם לכך הוא שהפיטורים עצמם נתפסים כעונש בפני עצמו[45]. מעבר לכך, נקבע כי השאלה האם להפעיל את הסנקציה של שלילת פיצויי פיטורים והיקף השלילה מושפעת משיקולים רבים ושונים.
146. בעניין אלוניאל עמד בית הדין הארצי על שיקולים אלה, בזו הלשון[46] –
"בבוא בית הדין להכריע בשאלה האם ובאיזו מידה יש להפעיל את הסנקציה של שלילת פיצויי הפיטורים, ייתן דעתו לתכלית החוק, ויאזן בין השיקולים הנדרשים לעניין בנסיבות המקרה, לרבות השיקולים שלהלן:
השיקולים לחומרה – חומרת המעשים בגינם פוטר העובד; הנזק שנגרם למעביד או שעלול היה להיגרם לו עקב כך, היקפו והשלכותיו; משך הזמן ומספר הפעמים שביצע העובד את מעשיו החמורים; תקופת עבודתו של העובד, מעמדו ותפקידו ומידת האמון הנובעת הימנו; הפרת האמון - המוּעצמת כשמדובר ביחסי עבודה ממושכים, בתפקיד בכיר, או בתפקיד אמון; השפעת התנהגותו של העובד והמעשים בגינם פוטר, על עובדים אחרים ועל יחסי העבודה במקום העבודה והיקף ההרתעה בנסיבות המקרה;
השיקולים לקולא – אופן ביצוע העבודה במהלך תקופת עבודתו של העובד ותרומתו למעביד; משך תקופת העבודה, וכפועל יוצא הימנה – עוצמת הפגיעה הצפויה בעובד ובמשפחתו, כתוצאה משלילת פיצויי הפיטורים, במלואם או בחלקם, בשים לב לסכום שיוותר בידיו למחייה; נסיבותיו האישיות של העובד, לרבות גילו, מצבו המשפחתי, מצב בריאותו ויכולת ההשתכרות העתידית שלו."
147. יחד עם זאת, הפסיקה הכירה במספר מקרים המצדיקים שלילת פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת, הן מתוך תכלית הרתעתית והן כעונש לעובד
--- סוף עמוד 43 ---
שפעל באופן בלתי נאות. כך למשל, ביחס לגניבה ממעסיק, שלגביה נקבע כי לאור האמון המוגבר שחל בין עובד ומעסיק, לא ניתן להפחית מחומרת מעשים של עובד שנוטל שלא כדין ממעסיקו.
148. אשר להכרעתנו – בהתאם למפורט בסעיפים 16 ו-17 לחוק, מאחר ולא הוכח ולא נטען לקיומו של הסכם קיבוצי החל בענף אליו משתייכת הנתבעת, הרי שיש לפנות לכללים שנקבעו בהסכם הקיבוצי החל על המספר הגדול ביותר של עובדים, קרי – ל"הסכם קיבוצי כללי – תקנון העבודה"[47] (להלן: "תקנון העבודה").
149. בסעיף 53 לתקנון העבודה נקבע, בין היתר, כי עובד אשר הפר את המשמעת באופן חמור או גנב ממעסיקו, צפוי לפיטורים ללא הודעה מוקדמת ו/או שלילה חלקית של פיצויי הפיטורים, או אף לפיטורים ללא הודעה מוקדמת וללא פיצויי פיטורים.
150. במקרה שלפנינו, אנו סבורים כי הנתבעת הרימה היטב את הנטל להראות כי מעשיו של התובע נכנסים בגדרי עבירת משמעת חמורה המצדיקה שלילת דמי הודעה מוקדמת, ובהינתן העובדות הבאות, שהוכחו כדבעי לפנינו –
- התובע השתתף בפגישות עסקיות עם בנו בהיותו בחופשת מחלה;
- אותן פגישות עסקיות נעשו תוך כדי ביצוע תחרות ישירה בפעילותה של הנתבעת, וביחס לפרויקטים שהיא עצמה היתה שותפה בהם, או הגישה את מועמדותה להשתתף בהם;
- מעשיו של התובע היו בניגוד לחוזה שעליו הוא חתם, והתובע הפר את חובתו החוזית לשמירת סודיות ואי-תחרות, וכן הוא הפר את חובת האמון החלה עליו כלפי הנתבעת;
- בניגוד לטענות התובע בסיכומיו[48], להתנהלותה של הנתבעת כלפיו אין קשר ישיר לתחרות כלשהי מצידו של הבן עידו, אלא למעשיו של התובע עצמו.
--- סוף עמוד 44 ---
151. בהינתן האמור לעיל, עמדתה של הנתבעת ולפיה מעשיו של התובע מהווים עבירת משמעת חמורה, מקובלת עלינו. מנגד, לא מצאנו כל נסיבות לקולא, מלבד עצם תקופת העסקתו הממושכת של התובע בנתבעת. עם זאת, איננו סבורים כי די באותה נסיבה עובדתית בודדה כדי להקים זכות כלשהי לתובע, ואין בה, כשלעצמה, כדי להצדיק תשלום דמי הודעה מוקדמת.
152. אשר לנסיבות אחרות שצוינו בפסיקה, כגון עוצמת הפגיעה הצפויה בעובד ובמשפחתו, הרי שהתובע לא טען דבר – וממילא גם לא הוכיח – ביחס לנסיבות אחרות ונוספות שיש להתחשב בהן לזכותו. לאור כל האמור לעיל, אנו מסיקים וקובעים כי רכיב התביעה לקבלת תמורת הודעה מוקדמת, דינו להידחות במלואו.
153. התביעה לפיצויי הלנת פיצויי פיטורים – התובע טוען כי הסכומים הצבורים בקרן שוחררו לרשותו רק לאחר הגשת התביעה, ולפחות שבעה חודשים לאחר הפיטורים. מנגד, הנתבעת טוענת כי דין רכיב התביעה הנ"ל להידחות, היות שהיא מילאה ושלחה טופס 161 ומכתב שחרור, ובכלל זה ביחס לרכיב הפיצויים. עוד היא טענה, כי אין לחייבה בפיצויי הלנה, הן לאור מחלוקת של ממש, והן לאור התיישנות תביעת ההלנה.
154. אשר להכרעתנו – תביעת ההלנה דינה להידחות על הסף מטעמי התיישנות. סעיף 17א לחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958 (להלן: "חוק הגנת השכר") קובע כדלקמן: “)א) הזכות לפיצויי הלנת שכר, להבדיל משכר עבודה, תתיישן אם לא הוגשה תובענה לבית דין אזורי כמשמעותו בחוק בית הדין לעבודה תשכ"ט-1969 (להלן – בית דין אזורי) תוך שנה מהיום שבו רואים את השכר כמולן, או תוך 60 ימים מהיום שקיבל העובד את השכר שבו קשור הפיצוי, הכל לפי המוקדם, אולם בית הדין האזורי רשאי להאריך את התקופה של 60 ימים לתקופה של 90 ימים".
155. המועדים לתשלום פיצויי הפיטורים (ובכללם – שחרור כספים הצבורים לזכות העובד/ת בקרן הפיצויים) נקבעו בסעיף 20(א) לחוק הגנת השכר, כשהרלוונטי לענייננו הינו ס"ק ( 1 ) – "יום הפסקת יחסי עבודה". סעיף 20(ב) לחוק קובע כי "יראו פיצויי פיטורים כמולנים אם לא שולמו תוך 15 ימים מהמועד לתשלומם", ואילו סעיף 20 (ד) לחוק מחיל את סעיף 17א גם על הלנת פיצויי פיטורים.
--- סוף עמוד 45 ---
156. במקרה שלפנינו, לאור הוראת סעיף 17א(א) לחוק הגנת השכר והתקופה המנויה בסעיף, ואף לאור מועד סיום יחסי העבודה (26.4.2018), ולעומת מועד הגשת התביעה (15.1.2019 – כמעט 9 חודשים לאחר מכן), ברי כי תביעת ההלנה התיישנה בבירור. לפיכך, רכיב התביעה הנוכחי, דינו להידחות על הסף, וכך אנו קובעים.
157. לסיכום החלק הנוכחי – תביעתו של התובע לפיצוי בגין פיטורים שלא כדין, פיצוי בגין עוגמת נפש, תמורת הודעה מוקדמת ופיצויי הלנת פיצויי פיטורים, דינה להידחות במלואה.
ג.3. הסוגיה השניה - תביעתו של התובע לבונוסים
158. טענות הצדדים – התובע טוען כי הנתבעת נותרה חייבת לו סך של 109,332 ₪ בגין בונוסים. יצוין כבר עתה, שגם כאן, טענתו בסוגיה זו וכפי שהיא הועלתה בכתב התביעה, היתה לקונית ביותר. התובע אומנם התייחס לבונוסים שהוא קיבל בעבר ובמהלך העבודה[49], אך לא הסביר מדוע מגיעים לו סכומים נוספים.
159. התובע אף צירף נספח לכתב התביעה, שבו מדובר בין היתר על בונוסים, אולם הוא כלל לא הסביר בכתב התביעה עצמו, כיצד המסמך שבנדון רלוונטי. ומה גם, שהמדובר במכתב התובע לבא-כוחו, ולא ברור האם הוא נשלח לנתבעת, ו/או האם נשלחה דרישה דומה, טרם הגשת התביעה.
160. מנגד, הנתבעת טענה כי החל מחודש 6/2014, הוסכם עם התובע בדבר שינוי תנאי עבודתו, כולל האפשרות לקבלת בונוס עבור פרויקטים, וכפוף לתנאים המצוינים במסמך שינוי תנאי השכר, שהינו מיום 12.6.2014 (התובע התכחש מצידו בתצהיר למסמך זה, וטען כי הוא הוכן לצורכי ההליך. בהמשך הדברים נתייחס למחלוקת זו).
161. עוד הוסיפה הנתבעת וציינה, כי לפי ההסדר החוזי, זכאותו של התובע לבונוסים כפופה לתנאים הבאים: עמידת הפרויקט ביעדי רווחיות; החלטת מנהל על השקעה והצטיינות משמעותית; גמר הפרויקט. כמו כן, הוסכם כך –
- בגין פרויקטים שהשווי שלהם עולה על 10 מיליון ₪, הזכאות הינה לבונוס של משכורת;
--- סוף עמוד 46 ---
- בגין פרויקטים שהשווי שלהם בין 5 ל-10 מיליון ₪, הזכאות הינה לבונוס של 1/2 משכורת;
- בגין פרויקטים שהשווי שלהם בין 1.5 ל-5 מיליון ₪, הזכאות הינה לבונוס של 1/3 משכורת.
162. אשר לרשימת הפרויקטים שאליהם התייחס התובע בכתב התביעה, ציינה הנתבעת, כי בונוסים אלה שולמו לתובע לאחר גמר הפרויקט, כשמרבית אם לא כל עבודתו של התובע נעשתה קודם למועד התשלום. עוד היא טענה, כי ביחס לשני פרויקטים המצוינים בכתב התביעה – איילון הרחבה ו-רסידו – כי המדובר למעשה באותו הפרויקט, ולתובע שולם בטעות בונוס פעמיים, בחודש 7/2017 וגם בחודש 8/2017, ועל התובע להשיב את הסכום ששולם לו בטעות.
163. אשר לנספח שצורף לכתב התביעה, ציינה הנתבעת כך:
- לא ניתן להבין מהמסמך לגבי זכאותו של התובע לתשלום בונוסים, ובכל מקרה הזכאות לתשלום בונוסים נוספים מוכחשת;
- התובע לא עמד בתנאי הזכאות לקבל בונוסים נוספים, היות שהזכאות הותנתה, כאמור לעיל, בתנאים שלא התקיימו;
- מתוך הסכום הנתבע על ידי התובע – סך של 109,332 ₪, הרי שחלק ניכר (סך של 78,583 ₪) מתייחס לפרויקטים שטרם הסתיימו, ואחד התנאים לתשלום הינו קיום יחסי עובד-מעסיק במועד גמר הפרויקט;
- אשר ליתר הפרויקטים, הרי שמחלקם כבר שולם לתובע בונוס (פרויקט ירושלים ו-אינטל), ובגין חלק אחר, החלטת מנכ"ל הנתבעת היתה שלא לשלמם לתובע, ובשל התנהלותו הבעייתית במהלך שנת העבודה האחרונה (ושאליה כבר התייחסנו).
164. התשתית הנורמטיבית ביחס לבונוסים ושיקול הדעת של המעסיק בתשלומם – כידוע, "בונוס" מעצם מהותו הוא מענק שמעסיק בוחר לשלם לעובד כתמריץ בגין הישגים מסוימים בעבודה, כשבדרך כלל מדובר בתוספת לשכר המותנית בתנאי כלשהו ואינה חלק מהשכר הרגיל. תשלום בונוס לעובדים משמש ככלי ניהולי וכחלק מהזכות הקניינית של המעסיק, והוא ניתן לעובד כתמריץ להישגיו בעבודה ומהווה תוספת לשכר.
--- סוף עמוד 47 ---
165. בהתאם לפסיקה עקבית של בית הדין הארצי, בונוס הוא רכיב הנתון לשיקול דעת המעסיק, כחלק מן הפררוגטיבה הניהולית שלו, ואין המדובר בזכות קנויה של העובד. בעניין לבון הובהר כך[50]:
"מעצם מהותו, בונוס הינו תשלום מיוחד, הבא לשקף הערכה והכרה בהישגיו של העובד. ברור כי תשלום כזה נתון, בהיעדר קביעה מפורשת לסתור בהסכם, לשיקול-דעתו של המעביד, בכפוף לכך שעל החלטה בעניין זה להיעשות בתום-לב. אין למערער זכות מוקנית לבונוס בשיעור מסוים דווקא."
166. וכן נקבע, במקרים נוספים, כי "תשלום בונוס שהוא בדרך הטבע תשלום מיוחד, חד-פעמי לתקופה (פעם או פעמיים בשנה לכל היותר) ונטול קביעות"[51], וגם ש"... על פי ההלכה הפסוקה תשלום המכונה "בונוס", אינו ניכלל במשכורת הרגילה, אלא אם יוכח, כי מדובר בכינוי פיקטיבי הבא להסוות שכר רגיל"[52], ואף הודגש כי "בונוס הוא כלי שנועד לעודד את התחרותיות במפעל וחיוב אוטומטי בבונוס הינו שלילת כלי וכוח מנהלי מן המנהל"[53].
167. לבסוף, נקבע כי הנטל להוכחת זכאות לבונוס מוטל על העובד, וראו הנפסק בעניין ינוביץ, כדלקמן[54]:
"נטל ההוכחה להוכיח את זכאותו לבונוס בשיעור זה או אחר, מוטל על התובע. יתרה מכך, מעצם מהותו תשלום בונוס, כשמו כן הוא תוספת לשכר ולזכויות של העובד, שככלל נועדה לתגמל את העובד על תפקודו, הישגיו או אף הצטיינותו שמעבר לעבודה הרגילה. מטבע הדברים שעבירות משמעת או התנהגות פסולה אחרת, אינם עולים בקנה אחד עם זכאות לאותה תוספת."
168. אשר להכרעתנו – לאחר שעיינו בכלל טענות ועמדות הצדדים ביחס לפלוגתא הנוכחית, הגענו לכלל מסקנה כי דין תביעתו של התובע לתשלום בונוסים, להידחות במלואה. להלן הנימוקים להחלטתנו שבנדון.
--- סוף עמוד 48 ---
169. הנימוק הראשון להחלטתנו - ניתוח ההסכמה החוזית שבין הצדדים – הנתבעת טוענת כי הבסיס לתשלום הבונוסים הינו ההסכמה החוזית שהוסכמה בין הצדדים, כעולה ממסמך מיום 12.6.2014 ואשר כותרתו הינה "נספח להסכם התעסקה (כך במקור – בית הדין) עם מאיר אלגריסי" (להלן: "נספח הבונוסים")[55].
170. התובע אומנם מכחיש את האותנטיות של מסמך זה, אולם בהמשך הדברים אנו נתייחס לטענה זאת, ונבהיר כבר עתה כי זו דינה להידחות. מכל מקום, בנספח הבונוסים, שמתייחס להצעה שניתנה בשעתו על ידי הנתבעת לתובע ביחס לשיפור בשכרו, אף מצוין כך:
"....
2.0 הצעה לשיפור תנאים
2.1 שלב מידי – תוספת של 3.5% למשכורת החודשית והעמדתה על 17,000 ₪/חודש.
2.2 שנת 2015 – תוספת של 3.5% למשכורת החודשית והעמדתה על 17,600 ₪/חודש.
2.3 תוספת של 3.5% למשכורת החודשית והעמדתה על 18,200 ₪/חודש.
3.0 תמרצי פרויקטים
3.1 פרויקטים בשווי מעל 10,000,000 ₪ (שפדן/חיפה)
בעמידת הפרויקט ביעדי הרווחיות או בהחלטת המנהל על השקעה והצטיינות משמעותית ישולם בונוס של משכורת אחת חודשית בגמר הפרויקט (שפדן בתקווה עוד השנה).
3.2 פרויקטים הכוללים תרומה של מאיר להתייעלות בביצוע עבודות והגדלת רווחיות כגון הסוללים ישולם בונוס של עד חצי משכורת חודשית (לפרויקט)."
--- סוף עמוד 49 ---
171. קריאת המלל דלעיל מעלה כי המדובר בהסדר חוזי פשוט יחסית – לגבי מיזמים בשווי מעל ל-10 מיליון ₪ ישולם בונוס של משכורת חודשית אחת, כאשר התנאים הינם כדלקמן: א. עמידת המיזם ביעדי הרווחיות או בהחלטת המנהל על השקעה והצטיינות משמעותית; ב. גמר המיזם.
172. לגבי מיזמים אחרים (לא ברור באיזה שווי כספי, אולם ניתן להניח כי המדובר בשווי מתחת ל-10 מיליון ש"ח), נקבע כי ישולם לתובע בונוס של 1/2 משכורת חודשית, וכאשר התנאי לכך הינו תרומה של התובע להתייעלות בביצוע עבודות והגדלת רווחיות.
173. כדי למקד את המחלוקת, וביחס לסוגיה הספציפית של ההיקף הכספי של המיזמים, נדגיש עוד, כך: בכתב התביעה צוין על ידי התובע כי המדרג של ההיקף הכספי של הפרויקטים, הוא כדלקמן: עבור מיזם בסך של 1.5 מיליון ₪ – בונוס של 1/3 משכורת; עבור מיזם בסך של 3 מיליון ₪ – בונוס של 1/2 משכורת; עבור מיזם בסך של 4 מיליון ₪ – בונוס של משכורת[56].
174. לעומת זאת, בכתב ההגנה נטען על ידי הנתבעת, כי המדרג של ההיקף הכספי של הפרויקטים, הוא כדלקמן: עבור מיזם בין 1.5 מיליון ₪ ל-3 מיליון ₪ – בונוס של 1/3 משכורת; עבור מיזם בין 5 מיליון ₪ ל-10 מיליון ₪ – בונוס של 1/2 משכורת; עבור מיזם מעל ל-10 מיליון ₪ – בונוס של משכורת[57].
175. ראו גם בהסברו של זאב, בעת עדותו: "בפרקטיקה שיצרנו חילקנו את זה בהמשך למעל 10 מיליון שקלים משכורת אחת, בין 5 מיליון שקלים ל-10 מיליון שקלים - חצי משכורת, ומתחת ל-5 מיליון שקלים - שליש משכורת. כך נהגנו. זה עדיין עונה על ההגדרה עד חצי משכורת".
176. כאשר נשאל זאב האם נכון שגם לגבי פרוייקטים שהיקפם הכספי הינו פחות מ-10 מיליון ₪, שולמה משכורת שלמה כבונוס (ולא חצי או שליש), הוא הכחיש וציין כי "אני רואה פה מהנספח שניתן לי, שכל הסכומים שנתנו פה הם חצאי משכורת... ירושלים 10,250 זה חצי משכורת. אינטל קריית גת 6,833 זה שליש משכורת. אני לא רואה פה משכורת מלאה", וגם ש"...
--- סוף עמוד 50 ---
[ש]בכל הרשימה שהגשת לי בנספח אין אף משכורת מלאה, כולם או חצאים או שלישים".
177. הוא גם הוסיף ואמר, כי היו פרויקטים שלעתים אף ניתן לתובע בונוס של משכורת מלאה, כמו גם במקרה של פרויקט השפד"ן, ואף ציין לגביו כי המדובר בפרויקט בהיקף של למעלה מ-10 מיליון ₪: "מעל 10 מיליון שקלים? היה פרויקט אשפדן, פרויקט חיפה, שניהם כתובים פה בהסכם הזה. אין לנו פרויקטים רבים של 10 מיליון שקלים ומעלה, אין לנו, זה פרויקטים מיוחדים אצלנו, מה לעשות?...".
178. מכל מקום, לשיטת התובע, ההיקף הכספי של המיזם היא הסוגיה היחידה שיש לדון בה ובכל הקשור לתשלום הבונוסים[58]. כלומר – לשיטתו אין כל תנאי אחר לקבלת הבונוס, מלבד נושא זה. אולם, איננו מתייחסים לסוגיית 'ההיקף הכספי של המיזם', היות שהיא אינה מעלה או מורידה ביחס למחלוקת העיקרית שנידונה כעת ביחס לתשלום הבונוסים, והיא השאלה האם התובע עמד בתנאים המהותיים הנדרשים, ומעבר להיקף הכספי של המיזם, כדי לקבל את הבונוס.
179. נבהיר כבר עתה, כי לעניות דעתנו התשובה לכך היא שלילית. מחלוקת עיקרית בין הצדדים בהקשר שבנדון, היא האם כבר הסתיימו והושלמו המיזמים שבגינם הוגשה התביעה לבונוסים. בניגוד לסוגיה הקודמת (ההיקף הכספי), מחלוקת זו היא כן מהותית ועיקרית לענייננו, היות שהתובע עצמו ציין בעצמו בתצהירו, ש"הוסכם במרוצת הזמן, כי אני אקבל מאת הנתבעת בונוסים עבור כל פרויקט בסיומו על פי מדד מוסכם וכתוב..."[59].
180. כהשלמה לכך, נוסיף ונציין כי טענה דומה מופיעה גם בכתב התביעה[60], וגם בשימוע התובע אמר ש"מגיע לי בונוסים בסיום פרויקט ויש עדיין פרויקטים בביצוע". כלומר, התובע עצמו טען בהאי לישנה, חזור ושנה, כי תשלום הבונוס יהיה "בסיום" המיזם.
--- סוף עמוד 51 ---
181. מנגד, הנתבעת טענה בכתב ההגנה, כי מתוך הסכום שנתבע על ידי התובע (109,332 ₪), סך של 78,583 ₪ מתייחס לפרויקטים שטרם הסתיימו. בעדותו הוסיף ואמר זאב, ש"אני טוען שאני קובע שתנאי לבונוסים זה כשמסתיים, קודם כל את הבונוסים מקבלים שמסתיים הפרויקט, ושאנחנו מקבלים את התשלומים", והוא גם הדגיש ש"למיטב ידיעתי אין פרויקט שהסתיים שביני לבין מאיר אלגריסי קיים יחסי עובד מעביד, שהסתיים, מגיע לו עבור הבונוסים והוא לא קיבל אותם, אין דבר כזה".
182. כלומר, הנתבעת גרסה כי חלק ניכר מהמיזמים שאליהם התייחס התובע בנספח שצורף על ידו לכתב התביעה, הינם מיזמים שהוא עצמו ציין שטרם הסתיימו. אנו סבורים כי המדובר בטענה מבוססת ונכונה, וכדי להסביר מדוע – נפנה עתה לנספח שבנדון. תחילה, נשוב ונבהיר כי עסקינן במכתב שכתב התובע עצמו לבא-כוחו[61].
183. בהינתן כך, ברי כי המדובר במסמך אותנטי, שמשקף את רצונותיו וטענותיו של התובע ב'זמן-אמת', באופן הברור ביותר. והנה, במסמך זה רשום בהאי לישנה ובבירור, כי סך של 78,583 ₪ מתייחס ל"פרויקטים בביצוע שעדיין לא הושלמו חלקם בסוף ההקמה וההרצה. ההתחשבנות בסוף כל פרויקט אשר נפרש על מספר שנים". התובע אף מסכם ומציין, כי סכום זה נתבע בגין "סה"כ בונוסים עתידי".
184. כלומר, לא רק שהתובע מודה כי המדובר במיזמים "שעדיין לא הושלמו" (כשהוא גם מפרט את שמות המיזמים[62]), ולא רק שהוא מציין בבירור כי המדובר ב"בונוסים עתידיים", אלא שהוא גם מדגיש כי המיזמים "נפרשים על מספר שנים". בהינתן כלל אלה, ניתן להגיע כבר כעת למסקנה, כי בכל הקשור לאותם מיזמים 'עתידיים', הרי שדין התביעה להידחות כבר עתה.
185. האמור לעיל מקבל משנה תוקף, משעה שהתובע כלל לא טען בכתב התביעה ו/או בתצהיר (וממילא – גם לא הוכיח), כי מי מבין אותם מיזמים אמור להסתיים במועד ברור ומדויק, כזה או אחר. גם כאן, טענותיו של התובע היו
--- סוף עמוד 52 ---
לקוניות ביותר. ועוד נזכיר ביחס לכך, כי עסקינן במיזמי תשתית הנדסית רחבי-היקף, שמטבע הדברים לוקחים זמן רב.
186. כך גם הודה התובע בעדותו, וראו דבריו הבאים:
"הפרויקטים מתחילים באיזשהו שלב של משא ומתן, אם זה מכרז וכו'. לאחר מכן, אחרי הזכייה יש צו התחלה, לאחר מכן יש הזמנה של ציוד וכאשר מגיע הציוד אני אמור ללוות את הציוד, לפרוק אותו בשטח, ולדאוג משם אחר כך לסיפור של ההתקנה עד ההפעלה. כל הסיפור הזה זה יכול להיות חודשים וזה יכול להתגלגל לשנים, זה תלוי באיזה פרויקט, תלוי באיזה מקום, תלוי איפה, תלוי איזה דברים, איזה ציוד אתה נותן."
187. ואחרי כל אלה, יצוין כי בשונה מגרסתו החד-משמעית בכתב התביעה ובתצהיר, כאשר נשאל התובע בעדותו לגבי כך ש"הבונוס שולם בסיום הפרויקט", הוא שינה את גרסתו, וטען "לאו דווקא". עם זאת, איננו מקבלים טיעון זה, מהנימוקים הבאים:
ראשית, המדובר בשינוי חזית ברור, לעומת טענותיו שנסקרו דלעיל, בכתב התביעה ובנספח לו;
שנית, לא הובאה כל הוכחה לטיעונו החדש והמפתיע של התובע;
שלישית, כאשר התבקש התובע ליתן דוגמא לבונוס שניתן במהלך המיזם, הוא נתן אך ורק דוגמא יחידה – מיזם השפד"ן, ותוּ לא;
רביעית, ואשר למיזם השפד"ן ספציפית, לא נסתרה טענת הנתבעת כי מיזם השפד"ן החל הרבה לפני ההסכמה בשנת 2014 לגבי נספח הבונוסים, וכי לא בכדי הנספח מתייחס אליו בבירור, ובאופן ספציפי: "פרויקטים בשווי מעל 10,000,000 ₪ (שפדן/חיפה", וכן ".. ישולם בונוס של משכורת אחת חודשית בגמר הפרויקט (שפדן בתקווה עוד השנה)";
חמישית, בסיכומיו הוסיף התובע וציין, כי יש לראות את הנתבעת כמי שמנעה את סיום הפרויקטים במהלך עבודתו[63]. טענה זו לא הועלתה על ידו קודם לשלב הסיכומים, ובכל מקרה – היא לא הוכחה כלל.
--- סוף עמוד 53 ---
188. נסכם ונציין כי הגענו לכלל מסקנה, כי ביחס למיזמים 'עתידיים', תביעתו של התובע לתשלום בונוסים, דינה להידחות. נפנה עתה לדיון על בונוסים בגין מיזמי עבר, וכאשר נמשיך ונפרט, כי בנספח לכתב התביעה ושאליו כבר התייחסנו (מכתב התובע לבא-כוחו), מצוין כך:
"בונוסים לסוף שנת 2017:
ירושלים – 10250 ₪
אינטל קרית גת – 6833
שטאנג קרית גת – 6833
ביתניה שלמה חביב – 6833"
189. תחילה נעיר, כי גם בנקודה הנוכחית, וגם ביחס לבונוסים בגין מיזמי עבר, התובע לא טען דבר ביחס להיקף הכספי של אותם המיזמים. ובכל מקרה, גם אם המדובר במיזמים בשווי מעל ל-10 מיליון ₪, הרי שהיה על התובע להוכיח לפי נספח הבונוסים, כי המיזם עמד ביעדי הרווחיות, או כי ניתנה החלטת המנהל על השקעה והצטיינות משמעותית.
190. מעבר לכך, גם היה על התובע להוסיף ולהוכיח את "גמר המיזם". לעומת זאת, אם המדובר במיזמים בשווי מתחת ל-10 מיליון ₪, הרי שהיה על התובע להוכיח לפי נספח הבונוסים כי הוא תרם "להתייעלות בביצוע עבודות והגדלת רווחיות". נזכיר שוב, כי המדובר בתנאים ברורים ומפורשים מבחינה מילולית. אלא, שלא רק שהתובע לא הוכיח דבר וחצי דבר ביחס למחלוקת הנוכחית, הוא אפילו לא העלה כל טענה ביחס לאמור לעיל.
191. נבהיר, כי ככל הנראה הוא נהג כך, היות שהוא כפר מכל וכל באותנטיות של נספח הבונוסים, כשלעצמו (ולכך נתייחס בהמשך הדברים, כאמור לעיל). מכל מקום, בהיעדר כל טענה ביחס לעמידה בתנאי נספח הבונוסים, ובוודאי בהיעדר הוכחה לכך, הרי שגם ביחס למיזמי 'עבר', תביעתו של התובע לתשלום בונוסים, דינה להידחות[64].
--- סוף עמוד 54 ---
192. הנימוק השני להחלטתנו - האם שיקול דעתה של הנתבעת ביחס לבונוסים הופעל בתום-לב – נשוב ונדגיש את התשתית הנורמטיבית שצוינה דלעיל, ממנה עולה כי מתן בונוס נתון לשיקול דעתו של המעסיק. במקרה שלפנינו, ברי כי הנתבעת היתה מחויבת להפעיל את שיקול דעתה בקשר עם תשלומי הבונוס באופן ענייני ובתום-לב.
193. לאחר עיון בטענות ובעמדות הצדדים, שוכנענו כי כך אכן פעלה הנתבעת, ומנגד –התובע לא הוכיח כי הנתבעת פעלה אחרת מכך. בתצהירו טען זאב, כדלקמן:
"מעבר לכך, גם יתר הפרויקטים שבגינם תובע התובע בונוסים הינם פרויקטים שבגין חלקם כבר שולם לתובע בונוס על פי הודאתו (ירושלים, אינטל) ובגין חלקם החלטתי כמנכ"ל החברה היתה כי התובע לא תרם להתייעלותו ורווחיותו של הפרויקט וכי תרומתו לא היתה כזו שמצדיקה תשלום בונוס. כפי שפורט לעיל, ההחלטה על תשלום בונוס היא קודם גם החלטת מנהל. התנהלותו של התובע מאז הקים עם בנו עסק השפיעה מהותית על תרומתו והתנהלותו וזו הורגשה במילוי תפקידו וחוסר תרומתו לפרויקטים האמורים."
194. דברים אלה לא נסתרו על ידי התובע, והם מקובלים עלינו. בפסיקה נקבע בהקשר דומה, כך[65]:
"אשר לטענה כנגד תשלום הבונוס הרי שיש לדחותה. זאת, משמסור למשיבה שיקול הדעת בדבר עצם תשלום הבונוס ושיעורו. בנוסף, טענה זו היא אכן נגזרת מטענת חוסר שביעות הרצון מתפקודו של המערער. משחוסר שביעות הרצון היווה סיבה חוקית לפיטוריו קל וחומר שיש בכוחו להצדיק תשלום בונוס מופחת סמוך לפיטורים."
195. כמו כן, נפנה שוב לעניין מלניק, שכבר צוטט דלעיל:
"'בונוס' הוא 'מענק' שמשלם מעביד לעובד כתמריץ להשגיות ומצוינות. ה"בונוס" הוא כלי ניהולי חשוב בעידן ה"כלכלה החדשה" שבה התחרות העסקית היא קשה ולעתים גם אכזרית. כוונתנו לכך שבעידן של כלכלה
--- סוף עמוד 55 ---
ותחרות חופשית, צריך להכיר במכשיר של הענקת "בונוס" ככלי ניהולי שהוא חלק מהזכות הקניינית של המעביד. כלי ניהולי שנועד לעודד את התחרותיות העסקית של המפעל, לשם קידום יצירה ופריון.... ה"בונוס" אינו "זכות סוציאלית", הוא הטבה שיש לה תכלית – השגיות וקידום המפעל והעובד – ובלעדיהם אין לו קיום."
196. הנימוק השלישי להחלטתנו - התובע לא הוכיח כי נספח הבונוסים אינו אותנטי – כפי שכבר צוין דלעיל, התובע הכחיש מכל וכל את האותנטיות של נספח הבונוסים. בתצהירו הוא טען ביחס אליו, כי "... אינני מכיר כלל את נספח 1 לכתב ההגנה ומסמך שכזה מעולם לא נחתם על ידי ולא הוצג בפני בזמן אמת וכי המסמך לא היה ואינו יכול להיות נספח להסכם ועל כן המסקנה הבלתי נמנעת היא כי המסמך נערך לצרכי ההליך"[66].
197. לאחר מכן, במסגרת דיון ההוכחות, ב"כ התובע אף התייחס לנספח הבונוסים כ"מסמך מזויף". אולם, איננו מקבלים את גרסתו שבנדון של התובע, כלל ועיקר, ואנו דוחים אותה במלואה. תחילה, משעה שהמדובר בטענה לזיוף של מסמך, נזכיר כי על התובע מוטל נטל מוגבר להוכיח את טענתו[67]. אולם, נטל זה לחלוטין לא הורם על ידו.
198. מעבר לכך, איננו נותנים אמון בטענת התובע לגבי אי-היכרותו עם נספח הבונוסים. הגם שהמסמך אינו חתום[68], הרי שבמסגרת עדותו לפנינו הודה התובע, כך:
- היו לו ישיבות עם זאב כמעט מדי שנה בדבר שיפור תנאי השכר שלו;
--- סוף עמוד 56 ---
- היתה ישיבה שכזאת גם במהלך שנת 2014, וכאשר התובע נשאל "והייתה בעצם ישיבה כזאת גם בשנת 2014 שבה שופרו התנאים שלך?", הוא השיב ש"כן, מן הסתם נכון";
- כאשר התובע נשאל "בנוסף באותה שיחה ב-2014 סוכמו עוד בונוסים, נכון?", הוא השיב בבירור ש"כן". כאשר הוא שוב נשאל "דיברתם גם על בונוסים במהלך השיחה הזאת", הוא שוב השיב ש"כן";
- התובע אף לא סתר שבעקבות הישיבה שנערכה בשנת 2014 שולמו תוספות לשכרו, כאשר באופן מיידי השכר הועלה ב-3.5%, 3.5% נוספים ניתנו בשנת 2015, ו-3.5% נוספים ניתנו בשנת 2016. בכלל זה, התובע אמר ש"אני לא זוכר את זה", והוסיף ש"התלושים בטח יעידו על זה, אני לא זוכר". לשלמות התמונה נזכיר, כי אותם תנאי שכר הם חלק מההסכמות המצוינות בנספח הבונוסים, שכבר צוטט דלעיל.
199. לפנינו איפוא עומדת הודיה ברורה ומפורשת של התובע, שהיתה לו ישיבה עם זאב בשנת 2014 שבה דובר על בונוסים. הוא גם לא הכחיש כי בעקבות אותה שיחה הועלה שכרו, בדיוק באותם אחוזים שנקובים בנספח הבונוסים. ראו גם טענת זאב, בעדותו לפנינו:
"... החל מיום זה מודוטק בראשותי קיימה את סעיף 3כתמריצי פרויקט, קודם כל קיימה את נושא תוספות לשכר כפי שמופיע בסעיף 2, מעבר לכך קיימה את סעיף תמריצי הפרויקטים כפי שהם כתובים. מאיר היה מגיע אלי, מסביר לי איזה פרויקט מגיע לו, איזה פרויקט הוא סיים. הוא תבע בכתב התביעה שלו, הוא מציין את הבונוסים שמגיעים לו על פי הנספח הזה, ואתה אומר לי שאני בתצהיר שלי הכנסתי את הנספח הזה בדיעבד?."
200. וכן הוא אמר, כך: "אנחנו נהגנו החל מיום הסיכום הזה על פי הנוסח הזה, כך נהגנו". על כן, ובהינתן כלל האמור לעיל, ואף לאור הנטל המוגבר החל על התובע, אנו דוחים את טענתו כי המדובר במסמך מזויף ולא אותנטי. מנגד, הנתבעת הוכיחה כי היא נהגה בהתאם לנספח הבונוסים, ויש בו כדי לבסס את טענתה לגבי האותנטיות והלגיטימיות של המסמך.
201. לסיכום החלק הנוכחי – לאור כל האמור והמפורט בחלק זה של פסק הדין, תביעתו של התובע לבונוסים דינה להידחות במלואה.
--- סוף עמוד 57 ---
ג.4. אשר ליתר הזכויות הנתבעות על ידי התובע
202. נסיים את פסק הדין בהתייחסות ליתר הזכויות הנתבעות על ידי התובע – הפרשות על חשבון תגמולים; משכורת חודש 4/2018; דמי הבראה; פדיון חופשה; החזר קיזוזים מהשכר. אשר להפרשות על חשבון תגמולים, דמי הבראה, פדיון חופשה ומשכורת חודש 4/2018, התובע טען כי הוא זכאי לסך של 8,114 ₪ בגין תגמולים, סך של 3,024 ₪ בגין דמי הבראה, סך של 31,594 ₪ בגין פדיון חופשה וסך של 16,772 ₪ בגין משכורת חודש 4/2018.
203. מנגד, הנתבעת טענה כי כלל זכויותיו של התובע שולמו לו כדין. לעמדתנו, עמדת הנתבעת דינה להתקבל גם בשלב הנוכחי, וכלל רכיבי התביעה שבנדון דינם להידחות כליל. נבהיר, כי מלבד ציון הסכומים כשלעצמם, התובע לא פירט, לא נימק ולא הסביר כלל, מדוע ולמה מגיעות לו הזכויות שבנדון.
204. לאמור לעיל נוסיף ונציין עוד, כי ביחס לכלל הזכויות שאליהן נתייחס להלן, לא נחקרו עדי הנתבעת כלל, וביחס להכחשת הנתבעת שבנדון. אשר לתובע, כאשר הוא נשאל "למה אתה תובע שוב דמי הבראה וזכויות כספיות כאשר צירפנו גם בכתב ההגנה וגם ביתר כתבי הטענות תלושי שכר שאומרים שזה שולם לך?", הוא השיב בצורה לקונית, ש"אני לא מבין בזה כל כך".
205. פרטנית, ואשר לתביעה לדמי תגמולים, התובע כלל לא הסביר מה הסכום שנגרע ממנו, ככל שנגרע, לגבי רכיב זה. התובע אף לא הסביר האם המדובר בתגמולי עובד שנוכו משכרו ולא הועברו להסדר הפנסיוני שלו, או שמא המדובר בתגמולי מעסיק. אשר לטענה ולפיה המדובר באי-תשלום תגמולים לתקופה שבין חודש ינואר לחודש מאי 2018, הרי שזו הופיעה לראשונה רק בסיכומי התובע[69].
206. מעבר לכך, התובע גם לא צירף לתיק בית הדין מסמך כלשהו מההסדר הפנסיוני שלו ("הפניקס פנסיה מקיפה", כך לפי הנספחים לטופס 161), כדי להצביע על חוסר שכזה, וככל שיש בכלל חוסר. מקובלת עלינו טענת הנתבעת שלא ברור מהו התחשיב, מה הסכום שהיה אמור להיות מופרש לשיטת
--- סוף עמוד 58 ---
התובע, והיכן (אם בכלל) קיים פער חודשי[70]. על כן, רכיב התביעה לדמי תגמולים דינו להידחות.
207. כך הוא הנכון גם לגבי דמי הבראה, כאשר התובע לא הבהיר לאיזה תקופת זמן מתייחס הסכום שנתבע, ומשעה שתלוש השכר לחודש 4/2018 מעלה כי הנתבעת שילמה לתובע סכום בגובה של 3,402 ₪ בגין 9 ימי הבראה, ואילו תלוש השכר לחודש 5/2018 מעלה כי הנתבעת שילמה לתובע סכום נוסף של 2,014 ₪ בגין 5.33 דמי הבראה[71]. לאמור לעיל נוסיף, כי תלוש 7/2017 מצביע על תשלום של 3,024 ₪, בגין 8 ימי הבראה[72].
208. ברי כי בית הדין אינו צריך 'לנחש' בגין איזה תקופה, ועל בסיס מה, נתבע רכיב דמי ההבראה, וראו בהיקש הדברים הבאים, היפים לענייננו: "... נדרש מהעובד לפרט לגבי כל חג וחג מהי תביעתו ומהו הטעם לכך... אין לצפות כי בית הדין ישמש כלבלרו של תובע מיוצג ויכנס מיוזמתו לבדיקה פרטנית המתייחסת לכל עובד ועובד לגבי כל חג וחג"[73]. על כן, גם רכיב התביעה בגין דמי הבראה דינו להידחות.
209. לבסוף, דברים דומים יש לציין לגבי רכיב התביעה בגין משכורת בגין חודש 4/2018, כאשר לאור תלוש חודש 4/2018 עולה כי שולם לתובע רכיב "משכורת" בסך של 18,640 ₪. גם כאן, התובע לא הסביר כלל בגין מה ולמה הוא תבע את הסכום שנתבע על ידו, ובית הדין אינו יכול לעשות את מלאכתו עבורו. על כן, אין כל מקום להעניק לתובע סכום נוסף בגין משכורת חודש 4/2018, ורכיב התביעה בגין משכורת חודש 4/2018 דינו להידחות.
210. אשר לפדיון חופשה, התובע טוען כי במועד בו הוא פוטר עמדו לזכותו 33.9 ימי חופשה, שבגינם הוא זכאי לסך כולל של 31,594 ₪, לפי חישוב של 932 ₪ ליום עבודה. אולם, גם כאן המדובר ברכיב תביעה עלום ובלתי מוסבר. כך למשל, לא ברור לנו מהיכן נקובה היתרה הנטענת בסך של 33.9 ימי חופשה, וככל הנראה, התובע מסתמך בהקשר זה על היתרה שמצוינת בתלוש 1/2018.
--- סוף עמוד 59 ---
211. יחד עם האמור לעיל, שוב התעלם התובע מתלושי השכר של חודש 4/2018 ו-5/2018. עיון בתלוש 4/2018 מעלה כי צוין בו שיתרת ימי החופשה עומדת על 34.90, ונוצל במהלך החודש יום חופשה אחד. קרי, לזכות התובע עמדו 33.9 ימי חופשה, ובמשכורת חודש זה אף שולם לתובע פדיון ימי חופש בסך של 16.9 ימים, ואילו בתלוש 5/2018 שולם פדיון בגין 16.9 ימים נוספים.
212. בהינתן האמור לעיל, עולה כי הנתבעת שילמה לתובע פדיון חופשה שנתית בהיקף 33.8 ימי החופשה, בעוד שהיתרה שעמדה לזכותו עמדה על 33.9 ימי חופשה. קרי, לכל היותר, התובע זכאי לתשלום נוסף, קטן מאוד בהיקפו, בגין 0.1 יום חופשה X 932 (ערך יום חופשה, כמצוין בתלוש), ולסך של 93.2 ₪.
213. אשר לקיזוזים מהשכר, טען התובע תחילה, כי הוא זכאי להחזר בסך של 3,642 ₪, שקוזזו שלא כדין משכרו בגין עלות שווי השימוש ברכב שהעמידה לרשותו הנתבעת. התובע המשיך וטען כי הוא היה זכאי להשתמש ברכב ב-30 ימים מאז מועד הפיטורים, שהתרחשו לשיטתו כבר ביום 8.4.2018. כלומר, התובע טוען בכתב התביעה כי הוא היה זכאי להשתמש ברכב עד ליום 8.5.2018.
214. מנגד, הנתבעת טענה כי היות שיחסי העבודה הסתיימו לאלתר, היה על התובע להחזיר את הרכב שעמד לרשותו באופן מיידי, תוך כדי שהיא שבה ודרשה ממנו להשיב את הרכב. כמו כן, היא טענה כי הובהר לתובע שאם הוא לא יעשה כן, היא תחייבו בשווי השימוש הראוי. דא עקא, שהתובע סירב באופן מודע שלא להיענות לדרישתה, ולכן היא קיזזה משכרו האחרון את שווי עלות שימוש הרכב בגין התקופה שבה הרכב לא הושב לה.
215. לשיטתנו, גם רכיב התביעה הנ"ל דינו להידחות, ולו מחמת הטעם כי הוא מבוסס הנחות יסוד שאינן מקובלות עלינו, וכשכבר נדחו על ידינו במהלך פסק הדין. כך למשל, לגבי הטענה כי התובע פוטר ביום 8.4.2018, ו/או הטענה כי הוא זכאי לתמורת הודעה מוקדמת. מעבר לכך, עמדתה של הנתבעת הוכחה כדבעי באמצעות מסמכים שצורפו עוד לכתב התביעה עצמו, ושגם אליהם נמנע התובע להתייחס.
216. בין היתר, התובע צירף מכתב מיום 6.5.2018 שנשלח לב"כ התובע על ידי זאב, ובו צוין בבירור שהתובע נדרש להחזיר לאלתר את הרכב של הנתבעת. עוד צוין במכתב, כי גם אם לא היה מקום לשלול את תמורת ההודעה המוקדמת, הרי
--- סוף עמוד 60 ---
שגם אז – התובע לא עבד בפועל, ולא קיימת לו זכות להמשיך ולהחזיק ברכב שהועמד לרשותו לצורכי מילוי עבודתו.
217. לבסוף, הנתבעת הוסיפה וציינה, כי בכוונתה לקזז את עלות הליסינג של הרכב לתקופה שבה התובע ממשיך להחזיק את הרכב[74]. במענה למכתב זה, השיב התובע עצמו רק ביום 27.5.2018, וכתב כי על הנתבעת לאסוף את הרכב (וציוד נוסף שהוא נדרש להחזיר לה), בתיאום עימו.
218. כלומר, לא רק שהתובע השיב למכתב הנתבעת רק 21 ימים לאחר שהוא נשלח לו, אלא שניתן לראות כי התובע אכן החזיר את הרכב של הנתבעת, זמן רב לאחר המועד שעליו מבוססת העילה הנוכחית (שהרי, עילה זו מבוססת על הטענה כי התובע היה זכאי להשתמש ברכב עד ליום 8.5.2018).
219. בעדותו נשאל התובע "כאשר החברה מבקשת ממך להחזיר מיידית את הרכב בסיום יחסי העבודה, למה אתה לא עושה את זה?", אך לא היה לו כל מענה ענייני, והוא הסביר כדלקמן:
"האוטו צמוד אלי. על פי דין צריך להודיע לי התראה של חודש ימים מראש. לא קיבלתי התראה. לא נתנו לי אפשרות למצוא עבודה מקבילה או משהו כזה. אני צריך לדאוג למשהו, לפרנסה. גם מעבר לזה, הכול היה שרירותי כל כך שחייתי בתקווה שאולי יגידו לי "בוא, בוא נדבר", אחרי שאמרתי ופרסתי את המשנה שלי שברצוני גם לחזור לעבודה ואין לי בעיה גם להתנצל, אמרתי אולי במהלך חודש הימים האלה יתעשתו העניינים."
220. מדבריו דלעיל עולה, כי התובע תירץ את השארת הרכב אצלו, בתקוותו כי הנתבעת תחזור בה מהחלטת הפיטורים. כאשר התובע נשאל עוד "אתה מחליט על דעת עצמך להשאיר אותו שהחברה אצלך?", הוא ענה בבירור "ככה זה היה. כן". כלומר, הוא הודה בפה-מלא כי הוא עשה דין לעצמו ובכל הקשור לרכבהּ של הנתבעת.
221. נסכם איפוא, כך: גם ביחס לעילה הנוכחית נמנע התובע מלחקור את עדי הנתבעת בגין הגרסה שצוינה בתצהיריהם לגבי החזרת הרכב על ידו באיחור ניכר[75]; התובע כלל לא הסביר מדוע הוא החזיר את הרכב באיחור כה רב –
--- סוף עמוד 61 ---
וכפי שעולה כאמור לעיל מהמסמכים שהוא עצמו צירף לכתב התביעה, וגם מהודייתו במהלך העדות; העילה הנוכחית מבוססת על הנחות יסוד שאינן מקובלות עלינו. בהינתן כלל אלה, טענות התובע ביחס לקיזוז הנוכחי (הראשון), דינן להידחות.
222. קיזוז נוסף שבגינו דורש התובע החזר מהנתבעת עומד על סך של 3,000 ₪, שקוזזו לשיטתו שלא כדין משכרו, ומשעה שהנתבעת לא נשאה בפועל בתשלום סכום זה. מנגד, הנתבעת טענה כי המדובר בעבירת תנועה שביצע התובע ברכב הנתבעת, ועליו לשאת בקנס שקוזז משכרו. גם בנקודה זו, האחרונה בדיון, אנו קובעים כי טועה התובע וכי צודקת הנתבעת.
223. לכתב הגנתה צירפה הנתבעת עותק מדרישת קנס שנשלחה אליה על ידי משטרת ישראל בגין עבירת מהירות שבוצעה ביום 3.4.2018 ברכב שמספרו צוין בדו"ח, וכאשר הדרישה עמדה על קרן חוב של 3,000 ₪ ותוספת פיגורים בסך של 1,500 ₪[76]. הנתבעת הוסיפה והסבירה בכתב ההגנה, כי התובע ביצע עבירת תנועה ברכבה וקיבל קנס שבו היה עליו לשאת, והיות שהרכב רשום על שמה, משולש הקנס לעומת שיעורו ככל שהקנס יועבר על שם הנהג הפרטי.
224. עוד הוסיפה הנתבעת וטענה, כי היא לא רצתה לגרום לתובע נזק של קנס משולש, ולפיכך היא קיזזה את סכום הקנס, תוך כדי שהיא נתנה לו הזדמנות להעביר את הקנס על שמו ולשלמו בתעריף המופחת, שאז יוחזר לו סכום הניכוי. לשיטת הנתבעת, התובע בחר שלא לעשות כן, ולפיכך היא נאלצה לשלם בשמו את הקנס המשולש[77]. התובע לא התייחס מצידו כלל להודעת הקנס ממשטרת ישראל, ו/או לטענות הנתבעת שבנדון – לא בדיון המוקדם ולא בתצהירו.
225. אשר לנתבעת, היא חזרה על גרסתה – גם במסגרת תצהירו של זאב[78], וגם במסגרת תצהירו של שבח[79]. בעדותו ציין שבח שהקנס "שולם יש קבלה", וגם ש"לא יש בידי קבלה אם תרצה אני יכול להציג לך את הקבלה, הקנס שולם". טענותיו של שבח לא נסתרו. ומה גם, שלתצהירי הנתבעת צורף מכתב שנשלח
--- סוף עמוד 62 ---
על ידי שבח לתובע ביום 4.6.2018, שבו הוא ציין במפורש בפני התובע, כי עליו להעביר את הקנס על שמו[80].
226. מנגד, בעדותו ציין התובע, ש"לא אפשרו לי", וש"... החברה. לא שלחו לי את הקנס. איך אני אעביר אותו על שמי?". התובע אף טען כי "הקנס לא שולם בכלל". עם זאת, כלל טענותיו שבנדון ואשר נאמרו רק בשלב זה, הן טענות שלא הועלו על ידו קודם לכן. ומה גם, שהטענה שלא שלחו לתובע את הקנס, מתעלמת מהאזהרה המפורשת ששלח לו שבח, כאמור לעיל.
227. נסכם איפוא, כך: התובע שתק ביחס לטענותיה הנוכחיות של הנתבעת וביחס לקנס, וטענותיו הועלו בפעם הראשונה רק בעדותו; גם ביחס לעילה הנוכחית נמנע התובע מלחקור את עדי הנתבעת בגין הגרסה שצוינה בתצהיריהם; לא נסתרה גרסת הנתבעת כי המדובר בקנס שעל התובע לשלמו; לא הוכח כי הנתבעת פעלה שלא כדין ביחס לקיזוז הקנס. בהינתן כלל אלה, טענות התובע ביחס לקיזוז הנוכחי (השני), דינן להידחות.
228. לסיכום החלק הנוכחי – לאור כל האמור והמפורט בחלק זה של פסק הדין, תביעתו של התובע להפרשות על חשבון תגמולים, משכורת חודש 4/2018, דמי הבראה והחזר קיזוזים מהשכר, דינן להידחות במלואן. אשר לתביעה בגין פדיון חופשה, הרי שזו מתקבלת בחלקה המועט ביותר, ועל הנתבעת לשלם לתובע סך של 93.2 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, החל מיום סיום עבודתו ועד למועד התשלום בפועל.
ד. סוף דבר
229. לסיכום – לאור כל האמור לעיל, תביעתו של התובע להידחות ביחס לכלל רכיביה וכלל עילותיה – פיצויים בגין אי-עריכת שימוע, פיצויים בגין עוגמת נפש, בונוסים, הפרשות על חשבון תגמולים, משכורת חודש 4/2018, דמי הבראה והחזר קיזוזים מהשכר. התביעה מתקבלת ביחס לפדיון חופשה, ולגבי חלק מזערי ביותר – 93.2 ₪ מתוך תביעה בהיקף של 338,976 ₪.
230. הוצאות – לאור דחייתה של התביעה בחלקה הניכר ביותר, יישא התובע בהוצאות הנתבעת ושכר טרחת באי-כוחה בסך של 15,000 ₪. סכום זה נקבע
--- סוף עמוד 63 ---
גם בשל ההתנהלות הדיונית של התובע ובא-כוחו, שהביאה להתארכות וסרבול דיוני ההוכחות, כמפורט בהרחבה בפרוטוקולים של דיונים אלה.
231. ערעור – ניתן להגיש ערעור על פסק הידן לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 ימים מיום קבלתו.
ניתן היום, ל' אב תשפ"א (08 אוגוסט 2021), בהיעדר הצדדים ויישלח אליהם.

גב' ורד קאופמן
נציגת ציבור (עובדים) טל גולן
שופט