מכתב ההגנה אשר הוגש על ידי נתבעת עולה, כי ביום 21.11.13 שונה שם החייב בתיק ההוצל"פ לשמו של התובע בהתאם למספר תעודת הזהות שהוקלד קודם לכן בטעות. הנתבעת עשתה כן, מבלי שהוגשה בקשה לתיקון פרטי הזיהוי השגויים, ובניגוד לאמור בתקנות הטיוב- אשר על פי האמור בתקנה 5 , היה עליה לסגור את התיק כבר באותו שלב.
מכאן, שלא זו בלבד שהנתבעת 1 לא פעלה בהתאם לתקנות הטיוב שנועדו למנוע מצבים מעין אלה, היא לא נקטה אמצעים סבירים על מנת לבדוק האם הפרסום הוא אמת, על אף שהיה ידוע לה שמספר תעודת הזהות הינו שגוי.
המשך ניהול ההליכים בתיק, היה רצוף הזדמנויות נוספות, שבהן מספר "תחנות יציאה", שבהן היה על הנתבעים לבדוק את התאמת הפרטים ובכך למנוע את המשך הטעות המצערת, ומכאן שהנתבעים לא נקטו אמצעים סבירים כדי להיווכח אם הפרסום- אמת הוא.
חסינות שיפוטית?
הנתבעת 1 טענה כי בהתאם לפסק הדין בע"א 10015/17 רווה נ' מדינת ישראל-רשות האכיפה והגבייה ואח' [פורסם בנבו] (מיום 10.10.18), רשמי ההוצאה לפועל נהנים מחסינות שיפוטית מהותית ולכן יש לדחות כל טענה נגד החלטותיהם או כל טענה אשר הלכה למעשה תוקפת את החלטות רשמי ההוצאה לפועל.
עיון בפסק הדין בעניין רווה מעלה כי הוא אכן קובע כי לרשמי ההוצאה לפועל קיימת חסינות שיפוטית, אולם הוא מדגיש שמדובר בחסינות שיפוטית מהותית בלבד, החלה על החלטותיהם. בענייננו, לא מדובר בטענות המועלות כלפי החלטותיהם של רשמי ההוצאה לפועל, אלא בטעות טכנית של הקלדה שנעשתה עם פתיחת ההליך בידי פקיד ההוצאה לפועל או המערכת שבה הוקלדו הנתונים, וממנה נובעות התקלות הנוספות שהתרחשו בתיק, אף הן טכניות. מדובר בתקלות טכניות של מערכת ההוצאה לפועל ולא החלטות שיפוטיות ולכן לא חלה עליהן החסינות שנקבעה בעניין רווה, חסינות שיפוטית מהותית.
נסיבות פתיחת התיק והמשך ניהולו נגד התובע
על מרבית העובדות המתארות את נסיבות פתיחת ההליכים נגד התובע אין חולק, ואלה תוארו בפירוט לעיל.
הנסיבות הובילו למסקנות האמורות ביחס לעוולה של לשון הרע לפי חוק זה, אך הן מלמדות גם על רשלנותם של הנתבעים.
הנתבעת 1 טענה כי "אדון התיק" הוא הזוכה, הנתבע 3 ובעת כוחו, הנתבעת 2, וכל פעולתה מסתכמת כ"מפעילת השירות לטובת האזרח" אשר פועלת כ"ידו הארוכה" של הזוכה ובהתאם לבקשותיו, ולכן על הנתבעים 2 ו-3 לשאת באחריות לנזקי התובע לבדם.
טענה זו של הנתבעת 1 מקוממת. חוק ההוצאה לפועל מקנה לגופי ההוצאה לפועל סמכויות נרחבות לביצוע פעולות ביחס לנכסיהם של חייבים ולא יכולה להיות מחלוקת כי הסמכויות מקנות גם אחריות כלפי האזרחים, סמכות אשר לצדה גם חובת זהירות. על הנתבעת 1 להפעיל את סמכויותיה תוך נקיטת אמצעים מספקים אשר ימנעו תקלות מעין אלה שהתרחשו כאן.
לצד זאת, גם לנתבעים 2-3 קיימת אחריות כלפי התובע. כמי שניהלו את ההליכים לצורך גביית חובם, כעורכת דין אשר חלקה בניהול התיק וניתובו הוא מכריע, וגם להם קיימת חובת זהירות כלפי התובע אשר מהלכיהם הסבו לו נזקים.
השתלשלות האירועים בתיק מלמדת כי הנתבעים לא עמדו בחובת הזהירות המוטלת עליהם, והם התרשלו בביצוע מלאכתם כלפי התובע.
ראשיתה של רשלנות הנתבעת 1 ביום 17.5.2005, עת פתחה את תיק ההוצאה לפועל כאשר מספר תעודת הזהות של התובע מתנוסס על גביה, תחת מספר תעודת הזהות של החייב. מספר זה הוקלד, כהודאת הנתבעת 1, בטעות הקלדה אנושית של פקיד מטעמה.
המשכה של ההתנהלות הרשלנית הוא בהמצאת אזהרה אודות התיק לכתובת החייב, בעוד שתדפיס הנתבעת 1 מתאר את שמו של התובע על גבי ההודעה, על אף שבמועד זה, 29.5.2005, טרם שונה שמו של התובע כחייב בתיק.
הליך "טיוב הנתונים" בו נקטה הנתבעת 1 בהתאם לתקנות מיוחדות שנוסדו לשם מניעת תקלות מעין אלה שהתרחשו כאן, הביא לתוצאה ההפוכה, כאשר הנתבעת 1, תחת סגירת התיק בהתאם לתקנה 5 הנ"ל, שינתה את שם החייב לשמו של התובע, בהתאם למספר תעודת הזיהוי השגוי, ובכך החריפה את הטעות הראשונית.
עד שלב זה, הנתבעת 3 לא הייתה חלק מההליכים, שכן רק ביום 3.8.16 החלה לייצג את הזוכה בתיק, אך מכאן ואילך, ניכרת בהתנהלות ההליכים גם רשלנותה.
ביום 7.6.18 הגיש התובע את בקשתו לעיכוב הליכים, לאחר שנודע לו שמתנהל נגדו תיק הוצאה לפועל, על לא עוול בכפו. בשלב זה, הנתבעת 3 כבר הייתה מכותבת בתיק כב"כ של הנתבע 2, ולכן היה עליה להיות ערה הן לבקשתו והן להחלטת הרשמת מיום 11.6.18 אשר הורתה כי הזוכה יגיב לבקשה.
הנתבעת 3 טענה כי לא קיבלה את בקשת התובע לעיכוב הליכים, אולם הנתבעת 1 טענה כי ההחלטה דוורה לנתבעת 3 בתקשורת מחשבים. מכל מקום, ביום 11.6.18 או ביום 12.6.18 הגישה הנתבעת 3 בקשה לביטול כל ההליכים בתיק, ומכאן שהייתה מודעת לתקלה שהתרחשה בתיק.
על אף מודעותה זו, שבאה לידי ביטוי בבקשתה לביטול כל ההליכים בתיק, ועל אף מודעותה לבקשות הנוספות שהגישה- להטלת הגבלות על התובע- הגבלתו מלקבל או להחזיק דרכון, הגבלתו מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה, הגבל יציאתו מהארץ, והגבלתו בבנק ישראל, הנתבעת לא פעלה די להעמדת הנתבעת 1 על טעותה בדבר שמו הנכון של החייב תיק.
הבקשה לביטול ההליכים שהגישה הנתבעת 2 לביטול ההליכים, ביטלה רק חלק מההליכים שביקשה להטיל על התובע: אמנם העיקולים שהוטלו ביום 3.6.18 בוטלו ביום 12.6.18, אך ההגבלות הנוספות על התובע, אשר נכנסו לתוקף ביום 28.7.18 בוטלו ביום 1.8.18 וביום 2.8.18, (דו"ח מערכת הוצאה לפועל, נספח ח' לכתב התביעה).
ביטול העיקולים וההגבלות לא הביא לסיומו של ההליך הכואב שהתובע נאלץ להתמודד עמו. גם לאחר ביטולם של אלה, התובע גילה שעדיין עומד נגדו תיק הוצאה לפועל פתוח והנתבעת 3 לא דאגה לסגירת התיק, אלא רק לביטול הצעדים אשר אותם יזמה.
משראה שכך הם הדברים פנה התובע לנתבעת 3 וביקש שתסגור את התיק כדי שלא ייגרמו לו נזקים נוספים, זאת ביום 9.8.18, אך הנתבעת השיבה לו שהתיק "לא יכול להיות סגור כי הגשתי בקשה לתקן את הטעות שלהם. בכל מקרה הליכים כנגדך לא יהיו".
בנסיבות אלה, היה על הנתבעת כמי שבאותה עת כבר ידעה שהיא מנהלת תיק נגד האדם הלא נכון, אשר אינו החייב בתיק, לפעול ללא דיחוי לסגירת התיק או להגשת בקשה לתיקון שם החייב, וזאת ללא דיחוי, אך הנתבעת 3 לא עשתה כן.
ואכן אי ביצוע אחד מהצעדים הללו מבעוד מועד, גרם לתובע נזק נוסף, כפי שעולה מהודעה נוספת ששלח לנתבעת 3 ביום 2.9.18, אז הודיע לה כי בביקור במשרד הרישוי גילה שרכב שברשותו מעוקל.
גם הפעם השיבה לו הנתבעת 3: "כבר הכנתי את הבקשה תוגש ביום 5.9.כשיחזרו מהפגרה. בדקתי כל ההליכים מבוטלים".
בנסיבות המתוארות, עם פנייתו השנייה של התובע אליה, היה על הנתבעת 3 להגיש בקשה דחופה ללשכת ההוצאה לפועל, אותה ניתן להגיש גם בעת הפגרה, אך הנתבעת לא עשתה זאת. גם עם תום הפגרה לא מיהרה הנתבעת להגיש את הבקשה, ורק ביום 7.10.18, יותר מחודש ימים לאחר תום הפגרה, הגישה בקשה לתיקון טעות סופר לתיקון פרטי החייב.
על אף שהבקשה התקבלה ורשמת ההוצאה לפועל הורתה על תיקון פרטי החייב, הפרסומים הפוגעניים נגד התובע הופיעו – רישיון רכב שהופק מיום 27.11.18 מצביע שהרכב עדיין מעוקל, וכך גם דוח נתוני האשראי של בנק ישראל מיום 2.5.19 מציין כי נגד התובע תלוי ועומד תיק הוצאה לפועל והוא לא עמד בפירעון תשלומים.
אציין כי פניית הנתבעת 3 במכתב לבנק לאומי לשם ביטול ההליכים נגד התובע (נספח ד לכתב ההגנה מטעמה), לא היטיבה את מצבו של התובע, אשר הליכי ההוצאה לפועל נותרו פתוחים נגדו, גם לאחר מכתבה של הנתבעת 3 ומכתב זה לא פוטר את הנתבעת מפעולות נוספות שהיה עליה לעשות כדי לדאוג להסרת שמו מהתיק.
נתונים אלה מלמדים כי התרשלותם של שלושת הנתבעים הביאה לפרסום הנתונים, לפגיעה בתובע, ומעבר לפגיעה לפי חוק איסור לשון הרע, לתובע נגרמה עוגמת נפש מרובה.
הפגיעה בשמו- הייתה לא רק בעיני הבריות, כפי שהתרחש מעצם הפרסומים, אלא גם בעיני עצמו. הוא נאלץ להתמודד עם הידיעה שהוא מופיע במרשם הרשמי של בנק ישראל כ"חייב", רכב שרשום על שמו עוקל, חשבונות בנק שלו עוקלו, ומעבר לנזקים קונקרטיים שהוא נפגע מהם- כמו סירוב חברת התקשורת להנפיק לו מנוי, הוא נאלץ להתמודד עם הפגיעה בכבודו ובתדמיתו.
התמודדות עם הליכים בירוקרטיים עשויה להיות קשה ומתישה. לאדם שאינו מצוי בהליכים דוגמת הליכי הוצאה לפועל, הצורך לפעול ולהתנהל אל מול גופים מעין אלה, הם אינם עניין של מה בכך והדבר דורש כוחות ומשאבים כלכליים ונפשיים.
התובע נדרש להליכים אלה, על אף שלא היה חייב בכל חוב שהוא, ולמרבה הצער, הוא נקלע לסבך בירוקרטי, נדרש לפנות את הנתבעים שוב ושוב על מנת שיסייעו לו לתקן את הטעות שהם עצמם גרמו לה ברשלנותם.
הן הנתבעת 1 והן הנתבעים 2-3 אחראים לנזקים שנגרמו לתובע. רשלנותה של הנתבעת 1 היא אשר החלה ברצף הטעויות והליקויים בהליכים, אך רשלנותה של הנתבעת 3 הביאה להמשך הפגיעה והמשך הנזקים שנגרמו לתובע. כל אחד מהנתבעים נהג ברשלנות, כפי שתואר כאן, ואין בחלקה של הנתבעת 3 כדי לנתק את הקשר הסיבתי בין רשלנותה של הנתבעת 1 לפרסום ולנזקים שנגרמו לתובע.