15. מכלל האמור, אני סבורה כי המסקנה המתבקשת היא שבמקרה דנן אבנון התעשר על חשבון המדינה, וזאת למרות שכספי השוחד עצמם לא יצאו מן הקופה הציבורית ואף לא היו מיועדים להשתלם לה. ההתראות שקיבלו מפעילי המחצבות מאבנון אפשרו להם לבצע חציבה בלתי חוקית בהיקף העולה על זה שהיה מתקיים אלמלא היה אבנון מוסר את המידע. באופן זה מפעילי המחצבות גזלו מהמדינה משאבי טבע, ואין זאת אלא שהם התעשרו על חשבונה. מתוך הרווח שהפיקו מפעילי המחצבות, הם שילמו לאבנון מעין "עמלה" בתמורה למידע שקיבלו ממנו. משכך, כספי השוחד שקיבל אבנון מהווים למעשה נתח מתוך הרווח שהופק באמצעות גזילת משאבי טבע מן המדינה, שהתאפשרה עקב מסירת המידע. ניתן לראות במפעילי המחצבות ובאבנון כמי שגזלו יחד מהמדינה משאבי טבע, ו"התחלקו בשלל"; ומכאן שלא רק מפעילי המחצבות התעשרו על חשבון המדינה, אלא גם אבנון.
בעניין מאיר נקבעה חזקה שלפיה גובה הנזק שנגרם לתובעת הוא לפחות כשיעורו של השוחד (עניין מאיר, עמ' 399); ויצוין כי באותו עניין נקבע כי חזקה זו חלה בין אם עילת התביעה נעוצה בדיני הנזיקין בין אם בדיני "מעין-חוזים", הם דיני עשיית עושר ולא במשפט (שם, עמ' 397). בענייננו החזקה מלמדת הן על עצם העובדה שמהמדינה נגזלו משאבי טבע בעקבות מתן ההתראות, הן על שווים של משאבי הטבע שנגזלו – 45,850 ש"ח לפחות. חזקה זו גם מתיישבת עם ההיגיון והשכל הישר: ברי כי מפעיל מחצבה לא היה משלם לרכז הפיקוח סכום מסוים כשוחד, אילו הרווח שהיה מפיק מכך היה קטן מאותו סכום או שווה לו.
סיכומו של דבר, נמצא שאבנון התעשר על חשבון המדינה כסכום השוחד שלקח, ומשכך המדינה זכאית להשבת סכום זה; זאת, לפי סעיף 1 לחוק עשיית עושר. משהגעתי למסקנה זו, בכך לכאורה מסתיים הדיון בכל הנוגע לקיומה של עילה לפי חוק עשיית עושר, ויש לפנות ולהידרש לטענת אבנון כי יש מקום שבית משפט יפטור אותו מחובת ההשבה מתוקף סמכותו על פי סעיף 2 לחוק. ואולם קודם שאעשה כן, אתן את הדעת לטענה נוספת שבפי המדינה, גם אם למעלה מן הצורך; על פי טענה זו, המדינה זכאית להשבת הכספים שהתקבלו אצל אבנון כשוחד מחמת ש"אין חוטא יוצא נשכר", וזאת גם אם הכספים לא התקבלו על חשבונה.
השבה מחמת ש"אין חוטא יוצא נשכר"
16. כאמור, המדינה טוענת כי היא זכאית להשבת הכספים שהתקבלו כשוחד מכוח עילת עשיית עושר ולא במשפט, גם אם כספים אלה לא התקבלו על חשבונה. עמדה זו נשענת על הגישה שלפיה במקרים מסוימים תתגבש עילה בעשיית עושר ולא במשפט גם אם הנתבע לא התעשר על חשבון התובע. פרידמן ושפירא בר-אור מכנים את ההשבה במקרים כאלה "השבה מחמת ש'אין חוטא יוצא נשכר'" או "השבה הרתעתית" (פרידמן ושפירא בר-אור, עמ' 684-683; וראו גם עניין אגריפרם, פסקה 40; ע"א 7043/14 חברת הכשרת הישוב בישראל בע"מ נ' רשות מקרקעי ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 17 (1.5.2016)). פרידמן ושפירא בר-אור מציינים כי אין להפריז בשימוש בכלי זה, וכי הדבר ראוי להיעשות רק בנסיבות המצדיקות זאת. הם מונים שלושה שיקולים מרכזיים בעניין זה: "חומרת התנהגותו של הנתבע, החשיבות שהדין מייחס לכלל שהופר על ידיו, וקיומו של תובע, בדרגת קירבה מספקת, שאליו ניתן יהיה להעביר את הרווח" (פרידמן ושפירא בר-אור, עמ' 684; עניין אגריפרם, פסקה 42). בית המשפט המחוזי התייחס בפסק דינו לגישה זו, וקבע כי בענייננו "לא הוכחו נסיבות חריגות המצדיקות השבה במקרה דנן".