לנוכח הקביעה שלפיה ההתעשרות בענייננו נעשתה על חשבון המדינה, התייתר הצורך להידרש לטענת השבה מחמת ש"אין חוטא יוצא נשכר". עם זאת אציין בבחינת למעלה מן הצורך, כי גם לו הגעתי למסקנה שלפיה התעשרותו של אבנון לא נעשתה על חשבון המדינה, לא מן הנמנע שניתן היה לבסס את חובת ההשבה במקרה דנן על הכלל שלפיו "אין חוטא יוצא נשכר" (והשוו: עניין אגריפרם, פסקה 40); ואולם אינני קובעת מסמרות. שלושת השיקולים שמונים פרידמן ושפירא בר-אור בספרם מתקיימים בענייננו באופן מובהק: התנהגותו של אבנון היא חמורה; הדין מייחס חשיבות רבה למלחמה בתופעת השחיתות השלטונית (בש"פ 2145/19 מדינת ישראל נ' גנור, [פורסם בנבו] פסקה 11 (22.3.2019); ע"פ 4456/14 קלנר נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 202 לפסק דינו של השופט (כתוארו אז) ס' ג'ובראן (29.12.2015)); וברי כי בנסיבות המקרה המדינה היא גורם בדרגת קרבה מספקת שאליו ניתן להעביר את הרווח, מאחר שאבנון הוא עובד מדינה, ואת המעשים ביצע ובכספי השוחד "זכה" במסגרת תפקידו זה.
ויובהר: לא בכל מקרה שבו ניתן שוחד לעובד ציבור ניתן לקבוע כי המדינה היא גורם בדרגת קרבה מספקת שאליו ניתן להעביר את הרווח. תנאי זה מתקיים, כפי שהוברר, כאשר עובד הציבור שנתבע הוא עובד מדינה. ואולם, אם למשל עובד רשות מקומית הורשע בלקיחת שוחד – דומני כי אין לקבוע כי המדינה היא גורם בדרגת קרבה מספקת שאליו ניתן להעביר את הרווח. בהקשר זה יצוין כי בא-כוח המדינה ציין במהלך הדיון שנערך לפנינו כי מקום שבו ראש רשות מקומית לקח שוחד, הגורם המתאים להגשת תביעה אזרחית הוא הרשות המקומית (עמ' 7 לפרוטוקול הדיון מיום 27.5.2021).
כמו כן, שיקולים נוספים שמנה השופט דנציגר בעניין אגריפרם מתקיימים גם הם בענייננו. באותו עניין נקבע כי תנאי שבלתו אין לקביעת חובת השבה הרתעתית הוא כי מעשי הנתבע היו כרוכים בזדון ממשי ובהפרת דין חיצוני לדיני עשיית עושר ולא במשפט. ברי כי תנאים אלה מתקיימים בענייננו. עוד נקבע שם כי "במצבים בהם הנתבע הפר חובת אמון או נאמנות... תגדל הנכונות להורות על 'השבה הרתעתית'"; אבנון אכן הפר חובת אמון, ואעמוד על כך בהרחבה בהמשך. לסיכום עניין זה, גם אם הייתי מניחה כי התנאי הדורש התעשרות על חשבון התובע אינו מתקיים בענייננו, וכפי שכבר צוין, ייתכן שניתן היה להורות על השבה מחמת ש"אין חוטא יוצא נשכר"; ואולם אינני נדרשת להכרעה בעניין זה במקרה הנדון, ואותירו בצריך עיון.