בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א 6266/19
לפני: כבוד השופטת ע' ברון
כבוד השופט ג' קרא
כבוד השופט ד' מינץ
המערערת: מדינת ישראל – המינהל האזרחי באיו"ש
נ ג ד
המשיב: צבי אבנון
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 23.6.2019 (כבוד השופט ר' כרמל) ב-ת"א 60320-10-17 [פורסם בנבו]
תאריך הישיבה: ט"ז בסיון התשפ"א (27.5.2021)
בשם המערערת: עו"ד אריאל נתן; עו"ד אסנת דפנה
בשם המשיב: עו"ד נתנאל אינדיג
פסק-דין
השופטת ע' ברון:
1. עובד מדינה הורשע בלקיחת שוחד ונגזר עליו עונש הכולל מאסר וקנס כספי. מה דינה של תביעה אזרחית שהגישה המדינה כנגד לוקח השוחד, שבמסגרתה היא עתרה לכך שהעובד ישיב לה את הסכום שהתקבל אצלו כשוחד?
שאלה זו מתעוררת במסגרת ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 23.6.2019 (השופט ר' כרמל) ב-ת"א 60320-10-17 [פורסם בנבו]. המדובר בתביעה אזרחית נגררת להרשעה בפלילים שאותה הגישה המדינה נגד המשיב (להלן: אבנון), עובד מדינה שהורשע, בין השאר, בלקיחת שוחד. במסגרת התביעה עתרה המדינה לכך שאבנון ישיב לידיה את הכספים שנטל כשוחד. בית המשפט המחוזי דחה את התביעה, ומכאן הערעור שהגישה המדינה.
הרקע העובדתי וההליך הפלילי
2. אבנון הורשע ביום 30.4.2017, על פי הודאתו בכתב אישום מתוקן במסגרת הסדר טיעון (להלן: כתב האישום), במספר עבירות של לקיחת שוחד (עבירה לפי סעיף 290 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, להלן: חוק העונשין), וכן במספר עבירות של מרמה והפרת אמונים (עבירה לפי סעיף 284 לחוק העונשין); זאת במסגרת שלושה אישומים (ת"פ 66284-12-15, [פורסם בנבו] השופט ר' כרמל). הסדר הטיעון שנחתם בין אבנון לבין המדינה לא כלל הסכמה לעניין העונש.
על פי כתב האישום, אבנון שימש בשנת 2011 כרכז פיקוח במינהל האזרחי באזור יהודה ושומרון (איו"ש), ובמסגרת תפקידו הוא נהג לבצע ביקורות פתע במחצבות לשם מניעת חציבה אסורה. תוך ניצול מידע שהיה בידו בתוקף תפקידו, מסר אבנון במספר הזדמנויות מידע בנוגע לביקורות צפויות של המינהל האזרחי במחצבות; זאת על מנת שאותם מפעילים יוכלו להימנע מחציבה אסורה בזמן הביקורת, ומהחרמת כליהם כתוצאה מכך. עוד בגדרי שלושת האישומים שמחזיק כתב האישום, מתואר כי המפעילים שקיבלו מאבנון את ההתראות, נתנו לו תמורת המידע כספי שוחד בסכום כולל של 45,850 ש"ח. לשניים מנותני השוחד אמר אבנון שהוא זקוק לכסף עבור בתו החולה, עובדה שלא הייתה נכונה.
בגזר דין מנומק מיום 23.7.2017 השית בית המשפט המחוזי על אבנון מאסר בפועל לתקופה של שישה חודשים, וכן הטיל עליו קנס בסך של 20,000 ש"ח. בהחלטה משלימה מיום 7.9.2017 נקבע כי אבנון ירצה את מאסרו בדרך של עבודות שירות. יצוין כי עניינם של נותני השוחד הסתיים בהסדר, והם נדונו למאסרים מותנים ולקנסות.
פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתביעה הנגררת
3. המדינה הגישה נגד אבנון תביעה אזרחית נגררת להרשעה בפלילים לפי סעיף 77 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, שבמסגרתה היא ביקשה "להפקיע" את הכספים שקיבל אבנון לידיו. העילות המרכזיות שנטענו הן עשיית עושר ולא במשפט והפרת חובת אמון; בכתב התביעה מופיעה גם טענה לעילה בנזיקין, אולם זו האחרונה נטענה בשפה רפה, והדברים יפורטו בהמשך.
בפסק דינו של בית המשפט המחוזי נדונה הטענה לקיומה של עילת עשיית עושר ולא במשפט, ואולם לא נדונו הטענות להפרת חובת אמון ולעילה בנזיקין. בית המשפט המחוזי פירט את שלושת היסודות שנדרש שיתקיימו על מנת שתתגבש חובת השבה לפי סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979 (להלן: חוק עשיית עושר): התעשרות; על חשבון המזכה; שלא על-פי זכות שבדין. בית המשפט ציין כי המחלוקת נסבה על התקיימותו של התנאי השני, כלומר סביב השאלה אם אבנון התעשר על חשבון המדינה.
וכך קובע סעיף 1 לחוק עשיית עושר:
(א) מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן - הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן - המזכה) חייב להשיב למזכה את הזכיה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה - לשלם לו את שוויה.
(ב) אחת היא אם באה הזכיה מפעולת הזוכה, מפעולת המזכה או בדרך אחרת.
4. בית המשפט המחוזי קבע כי לא ניתן לומר שאבנון התעשר "על חשבון" המדינה. עם זאת צוין כי "במקרים קיצוניים עשוי הדין לחייב את הנתבע בהשבת רווח, אף אם רווח זה לא הופק על חשבון התובע, כאשר הבסיס לחיוב נעוץ ברעיון ש'אין חוטא יוצא נשכר'". בית המשפט הוסיף כי על פי פרופ' דניאל פרידמן ועו"ד אלרן שפירא בר-אור, יש לעשות שימוש ב"השבה הרתעתית" רק בנסיבות המצדיקות זאת וללא הפרזה, תוך התחשבות בשיקולים הבאים: חומרת התנהגותו של הנתבע, החשיבות שהדין מייחס לכלל שהופר, וקיומו של תובע בדרגת קרבה מספקת שאליו ניתן להעביר את הרווח (דניאל פרידמן ואלרן שפירא בר-אור דיני עשיית עושר ולא במשפט כרך א 684-683 (מהדורה שלישית, 2015) (להלן: פרידמן ושפירא בר-אור)).
בית המשפט ציין כי אבנון נתן את הדין על מעשיו, הודה והורשע, וכי במסגרת גזר הדין הוטל עליו קנס כספי המגיע כדי כמחצית מסכום כספי השוחד שלקח. עוד הוזכר כי גובה הקנס הושפע, בין היתר, מנסיבות מקילות שנזקפו לזכותו של אבנון. בית המשפט קבע כי "במקרה דנן חוק העונשין חולש על הרווחים שהופקו לנתבע כמי שביצע את העבירות והורשע בהן"; ועוד נקבע כי לא הוכחו נסיבות חריגות המצדיקות השבה. לנוכח כל האמור, דחה בית המשפט המחוזי את התביעה.
טענות הצדדים
5. המדינה טוענת כי היא זכאית לקבל את כלל רווחי השוחד שנצברו אצל אבנון, וזאת מכוח חוק עשיית עושר. לטענת המדינה, אבנון הפיק את רווחיו תוך ניצול סמכותו ומידע שהיה ברשותו מתוקף תפקידו כרכז פיקוח. לפיכך טוענת המדינה כי אבנון התעשר על חשבונה, וכי יש להשיב את רווחיו אל הקופה הציבורית. לטענת המדינה, אין נפקא מינה לעניין זה שהיא לא הייתה צד לעסקאות השוחד. המדינה מפנה ל-ע"א 304/70 אביעם נ' מדינת ישראל, פ"ד כה(1) 665 (1971) (להלן: עניין אביעם), שבו נדונה תביעה אזרחית שהגישה המדינה נגד עובד מדינה שהיה מוסמך לגבות אגרות על פי פקודת המכרות וחוקים נוספים. אותו עובד מדינה פיתח שיטת הונאה שבמסגרתה גבה ממי שהיו פונים אליו לשם תשלום האגרות סכומים גבוהים מאלה שהגיעו למדינה כדין, ואת היתרה היה משלשל לכיסו. באותו מקרה נקבע כי על העובד להשיב למדינה את הכספים שקיבל, תוך שצוין כי העובדה שהמעסיקה לא הפסידה כל ריווח ולא סבלה כל נזק אינה משנה מכך. המדינה מצרפת סקירה השוואתית המלמדת כי מדיניות משפטית זו נהוגה גם באנגליה ובארצות הברית.
עוד טוענת המדינה כי במקרים חמורים של הפרת חובת אמון, זכות ההשבה אינה מותנית בכך שהרווחים האסורים הופקו "על חשבון" המוטב במובן הרגיל של המונח. על פי הטענה, די בכך שמקור הרווח הוא בהפרת חובת אמון על מנת שתתגבש עילה להשבה; ומכל מקום, אין להשלים עם מצב שבו עובד הציבור שסרח מוסיף ומחזיק בכספי העבירה שלא כדין.
המדינה מוסיפה כי בניגוד לקביעת בית המשפט המחוזי, אין צורך בהוכחת נסיבות חריגות וקיצוניות על מנת לחייב את הנתבע בהשבת הרווח; וכי גם בהנחה שדרישה כזו אכן קיימת, הרי שנסיבות שבהן עובד ציבור מורשע בעבירות שוחד, מרמה והפרת אמונים הן נסיבות חריגות וקיצוניות המצדיקות השבה. לדברי המדינה, בית המשפט המחוזי אמנם הסתמך על ספרם של פרידמן ושפירא בר-אור, ואולם לעמדת האחרונים לקיחת שוחד זהו מקרה מובהק שבו ראוי לפסוק השבה.
6. לגישת המדינה, גם בהתאם ל"דיני האמונאות", יש לחייב את אבנון להעביר לה את כספי השוחד. לטענתה, כאשר עובד עושה שימוש שלא כדין במידע סודי שנגלה לו במסגרת עבודתו, מדובר בהפרת חובת אמון המזכה את המעביד בהשבת הרווחים שהפיק העובד ממסירת המידע.
המדינה סבורה כי עומדת לה גם עילה נזיקית, וכי בית המשפט המחוזי טעה כאשר לא דן בכך. על פי הטענה, אבנון גרם למדינה נזק שאינו בר כימות כתוצאה מחציבה בלתי חוקית. לפיכך, ובהתאם לחזקה הראייתית שנקבעה ב-ע"א 711/72 מאיר נ' הנהלת הסוכנות היהודית לארץ ישראל, פ"ד כח(1) 393 (1974) (להלן: עניין מאיר), נטען כי הנזק שגרם אבנון לקופה הציבורית הוא לכל הפחות בגובה דמי השוחד שלקח.
לטענת המדינה, בית המשפט המחוזי שגה כאשר השתית את נימוקיו לדחיית התביעה האזרחית בעיקר על העובדה שהדין מוצה עם אבנון במסגרת ההליך הפלילי. המדינה מדגישה כי ההליך הפלילי מתמקד בקביעת אשמתו או חפותו של הנאשם ובהענשתו, בעוד ההליך האזרחי מטרתו למנוע מצב הנוגד את תקנת הציבור, שבו אבנון נותר עם רווחי העבירה בידיו. לדבריה, העובדה שאבנון נותר בסופו של יום עם כספי השוחד בכיסו לא נלקחה בחשבון; ועוד נטען כי קיים אינטרס ציבורי מיוחד בעידוד המלחמה בעבריינות גם בכלים אזרחיים.
7. מנגד טוען אבנון כי לא ניתן לפסוק בעניינו השבה מכוח עילת עשיית עושר ולא במשפט; זאת מאחר שהיסוד השני – התעשרות על חשבון המזכה – אינו מתקיים. אבנון מפנה לדברי פרידמן ושפירא בר-אור שלפיהם מהעיקרון ש"לא ייצא חוטא נשכר" לא התפתח דין כללי שלפיו כל רווח שהופק שלא כדין יישלל מן העבריין ויועבר למדינה (פרידמן ושפירא בר-אור, עמ' 683). אבנון מוסיף כי סעיף 1 לחוק עשיית עושר עוסק במקרים שבהם "הזוכה" פעל בתום לב. לשיטתו, מאחר שבמקרה דנן מדובר בכספים שעברו תוך כדי ביצוע עבירות ולא בתום לב, סעיף 1 לחוק אינו חל. לחלופין ולשם הזהירות בלבד, אבנון מבקש כי בית משפט זה יפטור אותו מהשבה בהתאם לסעיף 2 לחוק.
עוד נטען כי עובדי ציבור רבים הורשעו בעבירות שוחד בשנים האחרונות, וכי המדינה לא ראתה לנכון להגיש נגדם תביעה אזרחית להשבת כספי השוחד. לעמדת אבנון, יש בכך משום אכיפה בררנית, המקנה לו "הגנה מן הצדק אזרחית". אבנון מוסיף וטוען כי אין להטיל עליו חיובים נוספים מעבר לאלה שהושתו עליו במסגרת ההליך הפלילי. בהקשר זה הוא מפנה לפסקי דין שבגדרם נדחו תביעות אזרחיות של נפגעות עבירה לקבלת פיצויים כספיים בהליך אזרחי, וזאת לאחר שהנאשמים חויבו בתשלום פיצויים לנפגעות בגדרי ההליך הפלילי. לשיטתו, יש ללמוד מכך גזירה שווה לעניינו; והוא מוסיף כי התכליות שאותן המדינה מבקשת להשיג באמצעות התביעה האזרחית כבר הושגו בהליך הפלילי שהתנהל נגדו.
לבסוף טוען אבנון כי עמדת המדינה עלולה לפגוע במוסד הסדרי הטיעון. לטענתו, הוא הסתמך על כך "שעונשו לפי מה שסוכם עם המדינה ושקיבל את אישורו של בית המשפט שדן בתיק, יהא עונשו היחיד"; ועל בסיס "ההבטחה השלטונית" הוא שינה את מצבו לרעה, בכך שהודה בעובדות כתב האישום במסגרת הסדר הטיעון. אבנון סבור כי עמדת המדינה בערעור זה פוגמת באמינותו של השלטון משזה אינו מקיים את הבטחותיו, באופן שעלול להוביל למצב שבו נאשמים לא יסמכו עוד על הבטחות אלה, ומוסד הסדרי הטיעון ייפגע.
דיון והכרעה
8. אקדים אחרית לראשית ואבהיר כי אני סבורה שיש לקבל את ערעור המדינה ולקבוע כי היא זכאית לקבל לידיה את הכספים שנתקבלו אצל אבנון כשוחד. זאת בהתאם לסעיף 1 לחוק עשיית עושר, ומאחר שאבנון הפר את חובת האמון שהוא חב כלפי המדינה.
סדר הדיון יהיה כדלקמן: בשלב הראשון תיבחן השאלה אם עצם קיומו של הליך פלילי נגד אבנון מונע את קבלתה של תביעה אזרחית נגדו שהוגשה על ידי המדינה. בשלב השני, ייבחנו העילות השונות שהעלתה המדינה בסיכומיה: עשיית עושר ולא במשפט, הפרת חובת אמון ועילה בנזיקין. לבסוף אבחן שתי טענות נוספות שבפי אבנון: טענת האכיפה הבררנית, והטענה שעניינה בהשפעת תביעות אזרחיות שיוזמת המדינה על מוסד הסדרי הטיעון.
הליך פלילי ותביעה אזרחית מטעם המדינה
9. טרם שאבחן אם המדינה זכאית להשבת כספי השוחד, נדרש ליתן מענה לשאלה מקדמית: האם העובדה שנוהל נגד אדם הליך פלילי בגין מעשה נתון והוטל עליו עונש, מונעת כשלעצמה את האפשרות לקבל תביעה אזרחית שהוגשה על ידי המדינה באותו עניין? לשון אחר: האם המדינה מנועה מלנהל שני הליכים משפטיים נגד אותו אדם באותו עניין – פעם אחת בכובע התביעה הכללית, ופעם שנייה בכובעה האזרחי? לדידי המענה לשאלות אלה הוא בשלילה, ואבאר.
בעניין מאיר נדונה תביעה אזרחית שהגישה הנהלת הסוכנות היהודית נגד נותן שוחד, שבמסגרתה היא תבעה ממנו את סכום השוחד ששולם. באותו מקרה טען המערער שם כי חיובו בתשלום פיצויים למשיבה מהווה מעין "ענישה חוזרת", וכי הוא כבר נשא את עונשו במשפט הפלילי. השופט צ' ברנזון דחה טענה זו וקבע: "במידה שהדבר נוגע לענין שלפנינו, נעלה מכל ספק בעיני שאין במשפט הפלילי שהיה נגד המערער ובעונש שספג בו כדי להוציא את התביעה האזרחית או כדי להשפיע עליה כהוא זה בקשר להטבת נזקה של המשיבה". דברים אלה יפים גם לענייננו.
כפי שטוענת המדינה, תכליותיהם של שני ההליכים שונות. מטרת המשפט הפלילי היא להגן על האינטרסים הבסיסיים של חברה מאורגנת באמצעות הכרזה על איסורים וחובות שהפרתם מצדיקה הטלת עונש על ידי המדינה (אורן גזל ענישה בהסכמה: חלופות להליכי משפט בפלילים 9 (חיבור לשם קבלת תואר "דוקטור לפילוסופיה", אוניברסיטת חיפה 2002)). בהתאם לכך, מטרת ההליך הפלילי היא לקבוע חפות או אחריות פלילית ועונש (שם, עמ' 15). לעומת זאת, ההליך האזרחי הוא המנגנון שמעמידה המדינה לרשות אזרחיה לצורך פתרון סכסוכים בינם לבין עצמם, כמו גם בינם לבין המדינה כאשר זו אינה פועלת בכובעה כריבון או כרגולטור (יששכר רוזן-צבי ההליך האזרחי 31 (2015)). במקרה דנן, את ההליך הפלילי יזמה המדינה בכובע התביעה הכללית, שתפקידה לאכוף את המשפט הפלילי; בעוד את ההליך האזרחי היא יזמה כצד לסכסוך, במטרה להשיב לעצמה רווח שהופק, לשיטתה, שלא כדין ועל חשבונה.
10. כידוע, מקום שבו המעשה הפלילי מוליד גם אחריות לפי הדין האזרחי, יכול מי שיש בידו עילה לפי הדין האזרחי להגיש תביעה אזרחית נגד מי שהורשע. כך, למשל, יכול קורבן למעשה גניבה לתבוע מן הגנב את השבת הסכום שנגנב. במקרה דנן המדובר בעבירות שחיתות שלטונית, שבהן "קורבן" העבירה הוא הציבור בכללותו (בג"ץ 2534/97 יהב נ' פרקליטת המדינה, פ"ד נא(3) 1, 17 (1997)); ודומה שאין סיבה לשלול אפריורי מהמדינה, המייצגת את הציבור, את האפשרות להגיש תביעה אזרחית – אפשרות הנתונה בידו של כל נפגע עבירה אחר. התביעה האזרחית יכולה להיות מוגשת כתביעה נגררת להרשעה בפלילים לפי סעיף 77(א) לחוק בתי המשפט, שזו לשונו: