הורשע אדם בבית משפט שלום או בבית משפט מחוזי והוגשה נגדו - ונגדו בלבד - תביעה אזרחית בשל העובדות המהוות את העבירה שבה הורשע, מוסמך השופט או המותב שהרשיעו, לאחר שפסק הדין בפלילים הפך לחלוט, לדון בתביעה האזרחית, אם ביקש זאת מגיש התביעה; לענין זה מוסמך בית משפט מחוזי לדון גם אם התביעה לפי שוויה היא בתחום סמכותו של בית משפט שלום.
עם זאת יצוין כי אין הכרח שהתביעה האזרחית תוגש כתביעה נגררת להרשעה בפלילים, וכי ניתן להגישה גם כתביעה אזרחית "רגילה".
אבנון טוען כי התכליות שאותן מבקשת המדינה להשיג כעת כבר הושגו במסגרת ההליך הפלילי. אין בידי לקבל טענה זו. במסגרת התביעה שבמוקד הדיון עתרה המדינה ל"הפקעת כלל רווחי השוחד שנצברו אצל המשיב", וברי כי מטרה זו לא הושגה בגדרו של ההליך הפלילי. במקרה דנן גובה הקנס שהוטל (20,000 ש"ח) נמוך מסך כספי השוחד שהתקבלו (45,850 ש"ח); ויובהר, וזה העיקר, כי גם לו היה סכום הקנס שווה לסכום שהתקבל כשוחד או גדול ממנו, לא ניתן היה לומר כי התכליות שאותן מבקשת המדינה להשיג בתביעה האזרחית כבר הושגו במסגרת ההליך הפלילי. זאת משעה שקנס מהווה עונש, פשוטו כמשמעו (ע"פ 80/19 אהוד מאיר שאיבות בע"מ נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 16 (11.8.2019)); מנגד, מטרת התביעה האזרחית לשיטת המדינה אינה להעניש את אבנון, אלא להפקיע מידיו רווחים שהשיג על חשבונה שלא כדין, ולהעבירם אליה.
11. אכן, לא ניתן להתעלם מכך שבבסיס התביעה שהוגשה בענייננו עומדת גם תכלית הרתעתית. כפי שטוענת המדינה, הגשת תביעות אזרחיות במקרים מסוג זה נועדה, בין השאר, "לצמצם תופעות פליליות בתחומים שונים". עם זאת, אין להסיק מכך כי תביעה זו היא בגדר עונש, או כי תכליותיה הושגו במסגרת ההליך הפלילי. הדין הישראלי אינו רואה בהרתעה תכלית הזרה למשפט האזרחי (בנוגע לתכלית ההרתעה בדיני עשיית עושר ולא במשפט ראו: ע"א 2287/00 שוהם מכונות ומבלטים בע"מ נ' הרר, [פורסם בנבו] פסקאות 24, 30 (5.12.2005) (להלן: עניין שוהם); בנוגע לתכלית ההרתעה בדיני חוזים ראו: ע"א 7259/15 לביא נ' אורקי בניה שירותים והשקעות בע"מ, [פורסם בנבו] פסקה 14 (17.1.2017); ד"נ 20/82 אדרס חומרי בנין בע"מ נ' הרלו אנד ג'ונס ג.מ.ב.ה, פ"ד מב(1) 221, 237 (1988) (להלן: עניין אדרס); ובנוגע לתכלית ההרתעה בדיני נזיקין ראו: ע"א 4438/15 סלמה נ' משטרת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 30 (26.2.2017); ישראל גלעד דיני נזיקין – גבולות האחריות 114-115, 153-154 (2012)). זאת ועוד: אין כל מניעה לעשות שימוש במשפט האזרחי על מנת להגביר את ההרתעה מביצוע עבירות פליליות. פרופ' יפעת ביטון מציינת כי "המשפט האזרחי מהווה כלי להעמקת ההליך הפלילי ולביסוסו" (יפעת ביטון "בין נזיקין לעונשין או בין הנזק ועונשו? דילמות מבניות, דיוניות ותפקודיות בייצוג נפגעות תקיפה מינית" עיוני משפט לו 657, 667 (2015); ראו גם: אהוד גוטל ורם וינוגרד "עונשין ונזיקין: על הבחירה בין איזון לעקביות" משפטים מט 357, 363-362 (2019)). מטבע הדברים, דיני הנזיקין הם אלה שמגויסים בדרך כלל להתמודדות במישור האזרחי עם התנהגויות בעלות אופי פלילי; עם זאת, גם דיני עשיית עושר כבר גויסו בעבר לצורך זה, ופסקי הדין בעניין אביעם ובעניין מאיר יעידו (וראו גם: ע"א 494/63 אדיר נ' עירית חולון, פ"ד יח(2) 463 (1964)).
עוד ייאמר כי גם אם בבסיס שני ההליכים, הפלילי והאזרחי, עומדת תכלית הרתעתית, אין להסיק מכך כי ניהולו של אחד מהם על ידי המדינה מונע או מייתר את ניהולו של השני; זאת, מאחר שבמסגרת ההליך הפלילי ההרתעה מושגת באמצעות ענישה, בעוד במסגרת ההליך האזרחי מדובר ב"הרתעה באמצעות הכיס". בעניין אבו סמרה התייחס השופט י' עמית לאפשרות כי המדינה תגיש תביעות שיבוב נגד מי שהורשעו בביצוע עבירות אלימות, במקרים שבהם הנפגעים אושפזו בבית חולים. בתוך כך צוין כי דרך נוספת לקדם את מטרת ההרתעה, מלבד החמרת הענישה, היא "באמצעות פגיעה בכיסו של מבצע העבירה" (ע"פ 1268/21 מדינת ישראל נ' אבו סמרה, [פורסם בנבו] פסקה 6 לפסק דינו של השופט י' עמית (15.7.2021)). הסוגיה הספציפית של הגשת תביעות שיבוב נגד העבריינים על ידי המדינה נותרה בצריך עיון, וזאת לנוכח הערת השופטת ד' ברק-ארז שאליה הצטרף השופט י' אלרון, שבגדרה נמנו קשיים שונים שמעוררת סוגיה ספציפית זו; ואולם יצוין כי גם השופטים ברק-ארז ואלרון לא חלקו על עצם הרעיון של יצירת "הרתעה באמצעות הכיס".
נמצאנו למדים, כי אף אם בבסיסה של התביעה הנדונה עומדת גם תכלית הרתעתית, אין בעובדה זו כשלעצמה כדי להביא לדחייתה.
12. למען הסדר, אציין כי גם בהנחה שבענייננו ניתן היה לחלט את כספי השוחד במסגרת ההליך הפלילי, הדבר אינו מונע קבלתה של התביעה האזרחית שהגישה המדינה נגד אבנון. סעיף 297 לחוק העונשין, שכותרתו "חילוט ושילום" והממוקם בפרק ט' לחוק, בסימן ה' העוסק בעבירות השוחד, קובע כך:
(א) הורשע אדם על עבירה לפי סימן זה, רשאי בית המשפט, נוסף על העונש שיטיל –
(1) לצוות על חילוט מה שניתן כשוחד ומה שבא במקומו;
(2) לחייב את נותן השוחד לשלם לאוצר המדינה את שוויה של התועלת שהפיק מן השוחד.
(ב) סימן זה אינו מוציא תביעה אזרחית.
מסעיף קטן (ב) עולה כי גם אם בענייננו ניתן היה לחלט את כספי השוחד – הרי שאין בכך כדי להביא לדחיית התביעה האזרחית. עם זאת יצוין כי אילו היה מתבצע חילוט, נראה על פני הדברים שלא היה מקום להגיש תביעה אזרחית, שכן היה בכך משום כפל תשלום.
משהוברר כי אין ככלל מניעה לקבל תביעה אזרחית שהוגשה על ידי המדינה מקום שבו נוהל הליך פלילי באותו עניין, וכי התכליות שאותן מבקשת המדינה להשיג בתביעה הנדונה לא הושגו בגדרו של ההליך הפלילי שהתנהל נגד אבנון – אפנה לבחון אם מתקיימת בענייננו עילה שמכוחה יש לחייב את אבנון לשלם למדינה את סכום השוחד שקיבל.
עשיית עושר ולא במשפט
13. סעיף 1 לחוק עשיית עושר קובע:
(א) מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן - הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן - המזכה) חייב להשיב למזכה את הזכיה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה - לשלם לו את שוויה.
(ב) אחת היא אם באה הזכיה מפעולת הזוכה, מפעולת המזכה או בדרך אחרת.
העיקרון בדבר השבת התעשרות שנעשתה על חשבונו של הזולת הוא עיקרון רחב, בעל "רקמה פתוחה" (ע"א 8728/07 אגריפרם אינטרנשיונל בע"מ נ' מאירסון, [פורסם בנבו] פסקה 10 (15.7.2010) (להלן: עניין אגריפרם); עניין אדרס, עמ' 273). חוק עשיית עושר אינו קובע רשימה סגורה של מצבים שבהם הוא יחול, וכבר נפסק כי "הקטיגוריות של עשיית עושר ולא במשפט לעולם אינן סגורות ולעולם אינן שוקטות על השמרים" (עניין אדרס, עמ' 273).
חובת השבה בהתאם לסעיף 1 לחוק מתגבשת בהתקיים שלושה תנאים: התעשרות, על חשבון המזכה, ו-שלא על-פי זכות שבדין (עניין אגריפרם, פסקה 30; ע"א רע"א 5768/94 א.ש.י.ר יבוא יצור והפצה נ' פורום אביזרים ומוצרי צריכה בע"מ, פ"ד נב(4) 289, 335 (1998) (להלן: עניין א.ש.י.ר)). אין חולק כי התנאי הראשון והתנאי השלישי מתקיימים בענייננו: ברי כי אבנון התעשר, וכי הדבר נעשה שלא על פי זכות שבדין. אין לקבל את טענת אבנון שלפיה סעיף 1 לחוק עשיית עושר מתייחס אך למקרים שבהם ההתעשרות נעשתה בתום לב, ורק בדיעבד התברר שנעשתה שלא כדין. אין כל הצדקה לכך שמי שפעל בחוסר תום לב יוכל להיבנות מכך ולזכות ב"הגנה". ואכן, בית משפט זה קבע כי עילת התעשרות שלא כדין מתקיימת גם במקרים שבהם הנתבע פעל בחוסר תום לב. כך, בעניין א.ש.י.ר נפסק כי התגבשה עילת עשיית עושר ולא במשפט במקרה שבו הנתבעים העתיקו בחוסר תום לב מוצר של התובעים (שם, עמ' 486).
משנמצא כי התנאי הראשון והתנאי השלישי מתקיימים, נותר לברר אם מתקיים התנאי השני, כלומר – אם התעשרותו של אבנון הייתה על חשבון המדינה; לשון אחר, אם טובת ההנאה שצמחה לאבנון באה לו מהמדינה.
האם אבנון התעשר על חשבון המדינה?
14. בית המשפט המחוזי קבע בפסק דינו כי "הקביעה כי הרווח שעשה הנתבע ממידע השייך לתובעת הינו "על חשבון" התובעת, כנדרש לפסיקת השבה על פי עילת עשיית עושר ולא במשפט – היא פרשנות בלתי מבוססת כראוי בענייננו ויש לדחותה". דעתי שונה. אכן, אין מדובר במקרה שבו הנתבע התעשר על חשבון התובע באופן ישיר. הרווח שאותו הפיק אבנון ניתן לו כשוחד, ומובן כי כספי השוחד עצמם לא יצאו מן הקופה הציבורית. עוד ברור שלא ניתן לומר כי כספי השוחד היו מיועדים להשתלם למדינה, ושולמו לאבנון חלף זאת. אולם כבר נפסק כי התנאי השני, שלפיו הנתבע התעשר על חשבון התובע, עשוי להתקיים גם מקום שבו הנתבע לא התעשר על חשבון התובע באופן ישיר.
כך, בעניין אגריפרם נדון מקרה שבו הנתבעים מכרו מניות, תוך הפרת הסכם קודם שקבע כי מכירת המניות תהיה כפופה לזכות סירוב ראשון של התובעת. בית משפט זה קבע באותו מקרה כי הנתבעים התעשרו על חשבון התובעת; זאת, משום שאם הם היו פועלים בהתאם להתחייבויותיהם, התובעת הייתה זכאית לרווח שהופק כתוצאה מעליית ערך המניות (עניין אגריפרם, פסקה 39). כמו כן, בעניין אטלנטיק נדון עניינה של חברת דיג שקיבלה רישיון לייבא, ללא תשלום מכס, כמות מסוימת של דגים. נטען כי אותה חברה הפרה את הרישיון ומכרה כמות דגים גדולה מזו שהותרה לה. בעקבות זאת היא נתבעה על ידי חברת דיג אחרת, בטענה כי הראשונה מכרה דגים במחירי היצף, ובכך התעשרה שלא כדין על חשבון השנייה. בנסיבות המקרה קבע בית משפט זה כי בהנחה שהעובדות שנטענו על ידי התובעת נכונות, הדרישה שלפיה הנתבעת התעשרה על חשבון התובעת התקיימה, וזאת על אף שההתעשרות לא באה לנתבעת ישירות מהתובעת (ע"א 6126/92 אטלנטיק, חברה לדייג ולספנות בע"מ נ' דג פרוסט תעשיות דייג (1984) בע"מ, פ"ד נ(4) 471, 479 (1997)). בדומה, בעניין סאנופי נקבע בדעת רוב כי התקיימה עילה של עשיית עושר ולא במשפט בעקבות תחרות בלתי הוגנת, תוך שנקבע כי הנתבעת התעשרה על חשבון התובעת (ע"א 2167/16 Sanofi נ' אוניפארם בע"מ, [פורסם בנבו] פסקאות 156-145 ו-159 לפסק דינו של המשנה לנשיאה (בדימ') ח' מלצר (12.7.2021) (להלן: עניין סאנופי)). יצוין כי בקשה שהגישה סאנופי לדיון נוסף בפסק הדין תלויה ועומדת (דנ"א 5679/21 Sanofi S.A נ' אוניפארם בע"מ), [פורסם בנבו] וכי בקשה שהגיש היועץ המשפטי לממשלה להארכת מועד להגשת בקשה לדיון נוסף – התקבלה (בש"א 5176/21 היועץ המשפטי לממשלה נ' Sanofi [פורסם בנבו] (28.7.2021)).
בעניין א.ש.י.ר עמד השופט (כתוארו אז) מ' חשין על כך שההכרעה בעניין התנאי השני (שאותו הוא מכנה "יסוד הקשר הסיבתי") היא הכרעה נורמטיבית:
"היסוד השני הוא יסוד הקשר הסיבתי, ומתרוצצים בו אלה-בצד-אלה ואלה-בתוך-אלה יסודות שבעובדה ויסודות משפט. לעתים היסוד שבעובדה הוא היסוד הדומיננטי. כך, למשל, במקרה של תשלום כספים מחמת טעות שבעובדה. ואולם לא תמיד כך. הנה הוא ענייננו: ראובן מעתיק מוצר שייצר שמעון, ומוכר את המוצר בשוק בנסיבות שבהן אין קמה לו לשמעון זכות לפי אחד מחוקי הקניין הרוחני. האם עשה ראובן עושר "על-חשבון" שמעון? האם טובת ההנאה שבאה לו לראובן באה לו "מאדם אחר"? שאלת הקשר הסיבתי בנסיבות מעין-אלו הינה שאלה שעניינה נורמה משפטית..." (עניין א.ש.י.ר, עמ' 359).
15. מכלל האמור, אני סבורה כי המסקנה המתבקשת היא שבמקרה דנן אבנון התעשר על חשבון המדינה, וזאת למרות שכספי השוחד עצמם לא יצאו מן הקופה הציבורית ואף לא היו מיועדים להשתלם לה. ההתראות שקיבלו מפעילי המחצבות מאבנון אפשרו להם לבצע חציבה בלתי חוקית בהיקף העולה על זה שהיה מתקיים אלמלא היה אבנון מוסר את המידע. באופן זה מפעילי המחצבות גזלו מהמדינה משאבי טבע, ואין זאת אלא שהם התעשרו על חשבונה. מתוך הרווח שהפיקו מפעילי המחצבות, הם שילמו לאבנון מעין "עמלה" בתמורה למידע שקיבלו ממנו. משכך, כספי השוחד שקיבל אבנון מהווים למעשה נתח מתוך הרווח שהופק באמצעות גזילת משאבי טבע מן המדינה, שהתאפשרה עקב מסירת המידע. ניתן לראות במפעילי המחצבות ובאבנון כמי שגזלו יחד מהמדינה משאבי טבע, ו"התחלקו בשלל"; ומכאן שלא רק מפעילי המחצבות התעשרו על חשבון המדינה, אלא גם אבנון.
בעניין מאיר נקבעה חזקה שלפיה גובה הנזק שנגרם לתובעת הוא לפחות כשיעורו של השוחד (עניין מאיר, עמ' 399); ויצוין כי באותו עניין נקבע כי חזקה זו חלה בין אם עילת התביעה נעוצה בדיני הנזיקין בין אם בדיני "מעין-חוזים", הם דיני עשיית עושר ולא במשפט (שם, עמ' 397). בענייננו החזקה מלמדת הן על עצם העובדה שמהמדינה נגזלו משאבי טבע בעקבות מתן ההתראות, הן על שווים של משאבי הטבע שנגזלו – 45,850 ש"ח לפחות. חזקה זו גם מתיישבת עם ההיגיון והשכל הישר: ברי כי מפעיל מחצבה לא היה משלם לרכז הפיקוח סכום מסוים כשוחד, אילו הרווח שהיה מפיק מכך היה קטן מאותו סכום או שווה לו.
סיכומו של דבר, נמצא שאבנון התעשר על חשבון המדינה כסכום השוחד שלקח, ומשכך המדינה זכאית להשבת סכום זה; זאת, לפי סעיף 1 לחוק עשיית עושר. משהגעתי למסקנה זו, בכך לכאורה מסתיים הדיון בכל הנוגע לקיומה של עילה לפי חוק עשיית עושר, ויש לפנות ולהידרש לטענת אבנון כי יש מקום שבית משפט יפטור אותו מחובת ההשבה מתוקף סמכותו על פי סעיף 2 לחוק. ואולם קודם שאעשה כן, אתן את הדעת לטענה נוספת שבפי המדינה, גם אם למעלה מן הצורך; על פי טענה זו, המדינה זכאית להשבת הכספים שהתקבלו אצל אבנון כשוחד מחמת ש"אין חוטא יוצא נשכר", וזאת גם אם הכספים לא התקבלו על חשבונה.