בפסק דינו של בית המשפט המחוזי נדונה הטענה לקיומה של עילת עשיית עושר ולא במשפט, ואולם לא נדונו הטענות להפרת חובת אמון ולעילה בנזיקין. בית המשפט המחוזי פירט את שלושת היסודות שנדרש שיתקיימו על מנת שתתגבש חובת השבה לפי סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979 (להלן: חוק עשיית עושר): התעשרות; על חשבון המזכה; שלא על-פי זכות שבדין. בית המשפט ציין כי המחלוקת נסבה על התקיימותו של התנאי השני, כלומר סביב השאלה אם אבנון התעשר על חשבון המדינה.
וכך קובע סעיף 1 לחוק עשיית עושר:
(א) מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן - הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן - המזכה) חייב להשיב למזכה את הזכיה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה - לשלם לו את שוויה.
(ב) אחת היא אם באה הזכיה מפעולת הזוכה, מפעולת המזכה או בדרך אחרת.
4. בית המשפט המחוזי קבע כי לא ניתן לומר שאבנון התעשר "על חשבון" המדינה. עם זאת צוין כי "במקרים קיצוניים עשוי הדין לחייב את הנתבע בהשבת רווח, אף אם רווח זה לא הופק על חשבון התובע, כאשר הבסיס לחיוב נעוץ ברעיון ש'אין חוטא יוצא נשכר'". בית המשפט הוסיף כי על פי פרופ' דניאל פרידמן ועו"ד אלרן שפירא בר-אור, יש לעשות שימוש ב"השבה הרתעתית" רק בנסיבות המצדיקות זאת וללא הפרזה, תוך התחשבות בשיקולים הבאים: חומרת התנהגותו של הנתבע, החשיבות שהדין מייחס לכלל שהופר, וקיומו של תובע בדרגת קרבה מספקת שאליו ניתן להעביר את הרווח (דניאל פרידמן ואלרן שפירא בר-אור דיני עשיית עושר ולא במשפט כרך א 684-683 (מהדורה שלישית, 2015) (להלן: פרידמן ושפירא בר-אור)).
בית המשפט ציין כי אבנון נתן את הדין על מעשיו, הודה והורשע, וכי במסגרת גזר הדין הוטל עליו קנס כספי המגיע כדי כמחצית מסכום כספי השוחד שלקח. עוד הוזכר כי גובה הקנס הושפע, בין היתר, מנסיבות מקילות שנזקפו לזכותו של אבנון. בית המשפט קבע כי "במקרה דנן חוק העונשין חולש על הרווחים שהופקו לנתבע כמי שביצע את העבירות והורשע בהן"; ועוד נקבע כי לא הוכחו נסיבות חריגות המצדיקות השבה. לנוכח כל האמור, דחה בית המשפט המחוזי את התביעה.
טענות הצדדים
5. המדינה טוענת כי היא זכאית לקבל את כלל רווחי השוחד שנצברו אצל אבנון, וזאת מכוח חוק עשיית עושר. לטענת המדינה, אבנון הפיק את רווחיו תוך ניצול סמכותו ומידע שהיה ברשותו מתוקף תפקידו כרכז פיקוח. לפיכך טוענת המדינה כי אבנון התעשר על חשבונה, וכי יש להשיב את רווחיו אל הקופה הציבורית. לטענת המדינה, אין נפקא מינה לעניין זה שהיא לא הייתה צד לעסקאות השוחד. המדינה מפנה ל-ע"א 304/70 אביעם נ' מדינת ישראל, פ"ד כה(1) 665 (1971) (להלן: עניין אביעם), שבו נדונה תביעה אזרחית שהגישה המדינה נגד עובד מדינה שהיה מוסמך לגבות אגרות על פי פקודת המכרות וחוקים נוספים. אותו עובד מדינה פיתח שיטת הונאה שבמסגרתה גבה ממי שהיו פונים אליו לשם תשלום האגרות סכומים גבוהים מאלה שהגיעו למדינה כדין, ואת היתרה היה משלשל לכיסו. באותו מקרה נקבע כי על העובד להשיב למדינה את הכספים שקיבל, תוך שצוין כי העובדה שהמעסיקה לא הפסידה כל ריווח ולא סבלה כל נזק אינה משנה מכך. המדינה מצרפת סקירה השוואתית המלמדת כי מדיניות משפטית זו נהוגה גם באנגליה ובארצות הברית.