עוד טוענת המדינה כי במקרים חמורים של הפרת חובת אמון, זכות ההשבה אינה מותנית בכך שהרווחים האסורים הופקו "על חשבון" המוטב במובן הרגיל של המונח. על פי הטענה, די בכך שמקור הרווח הוא בהפרת חובת אמון על מנת שתתגבש עילה להשבה; ומכל מקום, אין להשלים עם מצב שבו עובד הציבור שסרח מוסיף ומחזיק בכספי העבירה שלא כדין.
המדינה מוסיפה כי בניגוד לקביעת בית המשפט המחוזי, אין צורך בהוכחת נסיבות חריגות וקיצוניות על מנת לחייב את הנתבע בהשבת הרווח; וכי גם בהנחה שדרישה כזו אכן קיימת, הרי שנסיבות שבהן עובד ציבור מורשע בעבירות שוחד, מרמה והפרת אמונים הן נסיבות חריגות וקיצוניות המצדיקות השבה. לדברי המדינה, בית המשפט המחוזי אמנם הסתמך על ספרם של פרידמן ושפירא בר-אור, ואולם לעמדת האחרונים לקיחת שוחד זהו מקרה מובהק שבו ראוי לפסוק השבה.
6. לגישת המדינה, גם בהתאם ל"דיני האמונאות", יש לחייב את אבנון להעביר לה את כספי השוחד. לטענתה, כאשר עובד עושה שימוש שלא כדין במידע סודי שנגלה לו במסגרת עבודתו, מדובר בהפרת חובת אמון המזכה את המעביד בהשבת הרווחים שהפיק העובד ממסירת המידע.
המדינה סבורה כי עומדת לה גם עילה נזיקית, וכי בית המשפט המחוזי טעה כאשר לא דן בכך. על פי הטענה, אבנון גרם למדינה נזק שאינו בר כימות כתוצאה מחציבה בלתי חוקית. לפיכך, ובהתאם לחזקה הראייתית שנקבעה ב-ע"א 711/72 מאיר נ' הנהלת הסוכנות היהודית לארץ ישראל, פ"ד כח(1) 393 (1974) (להלן: עניין מאיר), נטען כי הנזק שגרם אבנון לקופה הציבורית הוא לכל הפחות בגובה דמי השוחד שלקח.
לטענת המדינה, בית המשפט המחוזי שגה כאשר השתית את נימוקיו לדחיית התביעה האזרחית בעיקר על העובדה שהדין מוצה עם אבנון במסגרת ההליך הפלילי. המדינה מדגישה כי ההליך הפלילי מתמקד בקביעת אשמתו או חפותו של הנאשם ובהענשתו, בעוד ההליך האזרחי מטרתו למנוע מצב הנוגד את תקנת הציבור, שבו אבנון נותר עם רווחי העבירה בידיו. לדבריה, העובדה שאבנון נותר בסופו של יום עם כספי השוחד בכיסו לא נלקחה בחשבון; ועוד נטען כי קיים אינטרס ציבורי מיוחד בעידוד המלחמה בעבריינות גם בכלים אזרחיים.
7. מנגד טוען אבנון כי לא ניתן לפסוק בעניינו השבה מכוח עילת עשיית עושר ולא במשפט; זאת מאחר שהיסוד השני – התעשרות על חשבון המזכה – אינו מתקיים. אבנון מפנה לדברי פרידמן ושפירא בר-אור שלפיהם מהעיקרון ש"לא ייצא חוטא נשכר" לא התפתח דין כללי שלפיו כל רווח שהופק שלא כדין יישלל מן העבריין ויועבר למדינה (פרידמן ושפירא בר-אור, עמ' 683). אבנון מוסיף כי סעיף 1 לחוק עשיית עושר עוסק במקרים שבהם "הזוכה" פעל בתום לב. לשיטתו, מאחר שבמקרה דנן מדובר בכספים שעברו תוך כדי ביצוע עבירות ולא בתום לב, סעיף 1 לחוק אינו חל. לחלופין ולשם הזהירות בלבד, אבנון מבקש כי בית משפט זה יפטור אותו מהשבה בהתאם לסעיף 2 לחוק.