7. זאת ועוד. מדובר בחוזה שכירות ארוך טווח - 12 שנים. אברך שכרו קרקע חרבה ובמשך ארבע שנים עמלו על בניית התחנה ושילמו דמי שכירות החל מהחודש השמיני לשכירות. דמי השכירות החודשיים מסתכמים ב 46,000 ₪ לחודש, והתמלוגים, לפי עדות עמירה, בסכום נוסף של 30,000 ₪ לחודש.
הפסיקה בנושא הסכמי שכירות מטילה את החובה להבהיר איסור המגביל את השוכר מזכויות רגילות של שוכר - דווקא על המשכיר ולא על השוכר.
נקבע כי "...הכלל הוא שתנאי בחוזה שכירות המתכוון להגביל את זכותו של השוכר, יש לפרשו נגד המשכיר ולטובת השוכר"; וכן:
"אם בעל הבית רצה למנוע תוצאה חוקית זאת, היה צריך לעשות זאת בלשון ברורה שאינה משאירה מקום לספק, ואם ישנו ספק כל שהוא בדבר מובנו של האיסור, יש לפרשו לטובת השוכר ונגד המשכיר משום שהלשון היא לשונו של המשכיר" (ע"א 60/53 א' טוביס נ' פ' רבלסקי ואח').
ועוד:
"כידוע, יש לפרש הוראותיו של חוזה-שכירות באופן דווקני נגד המשכיר, וכאשר הוראה מסוימת ניתנת לשני פירושים, יש להעדיף את הפירוש הנוח לשוכר" (ע"א 175/56 רוזנפלד נ' "שפיר" בע"מ, פ"ד יא, 691, 693-694; השופט ברנזון)
בע"א 703/88 מורגן תעשיות נ' בתי גן להשכרה בע"מ, ציטט בית המשפט את הכלל לעיל וקבע:
"... במקרה שלפנינו הייתי מגיע למסקנה זהה, גם לולא הובא איזכור כלשהו של העברת המניות בחוזה שלפנינו... ההנחה העולה מכך היא, שהמשכיר היה צריך להיות ער למערכת הנסיבות המתוארת בסעיף 120, ואם רצה ליצור הגבלה שגוררת אחריה חילוטי השכירות (ולא רק גביית דמי מפתח), היה יכול לציין זאת מפורשות בחוזה. אגב, עצם ההתייחסות לתשלום דמי מפתח במקרה של שינויים פנימיים בתאגיד, יש בה כדי להצביע על כך שהדגם של סעיף 120 היה נגד עיני הנסחים של החוזה.
משלא עשה כן, אין לדידי מקום לגיבושה של המסקנה, לפיה ביקש המשכיר ליצור עילת פינוי בדרך עקיפה, היינו על-ידי קביעת הסדר תשלומים בעקבות הקצאת מניות, אשר במקרה של חוסר אפשרות למימושו יגרור אחריו פינוי של המושכר" (עמוד 299).
לולא היה ידוע במועד כריתת ההסכם על אפשרות התקנת משאבת תדלוק בשירות עצמי, אולי ניתן היה להניח לטובת עמירה שלו ידעה על משאבה שכזו היתה דואגת לכלול בהסכם סעיף איסור החל גם עליה, אלא שההסכם כולל גם כולל חיוב לאברך להפעיל ולו משאבת תדלוק אוטומטית אחת ועוד בסעיף נפרד הצמוד לסעיף הפעלת התחנה בשבת, תוך שתיקה רועמת ביחס לגורלה של משאבה זו בשבתות ובחגים.
אין אפוא כל מקום להוסיף מכללא את מה שעמירה לא דאג להסדיר מראש.
8. בתביעתה עתרה עמירה לצו מניעה קבוע נגד אברך המורה לה "לחדול ממעשיה ולהפסיק את פעילותה של תחנת הדלק בשבתות וחגי ישראל, ולהימנע ממכירת דלקים ... ובין באמצעות מכשירים ו/או עמדות אלקטרוניות באשר הן ובין בכל דרך אחרת באשר היא" (סעיף 40 לכתב התביעה).
חוששני כי איסור להפעיל משאבה אוטומטית בשירות עצמי בשבתות וחגי ישראל אמור היה למצוא את מקומו בהסכם.
משאיננו שם - לא יעניק בית המשפט את שהוחסר, בייחוד עת ניתן היה לפתור את הסוגייה בפתרון כספי קונקרטי, כפי שהוצע בפועל.