2. והשאלה הטעונה הכרעה בערעור זה היא האמנם הוסכם בין אברך - השוכרת, לבין עמירה - המשכירה, כי יש לנטרל את משאבות התדלוק האוטומטי הנמצאות בתחנת הדלק בשבת ובמועד, ולחסום את פעילותן?
לטעמי התשובה שלילית.
עסקינן בהסכם שכירות שנערך ונחתם בשנת 2013 והמחזיק לא פחות מ 18 עמודים (!), ועריכתו המשותפת, לרבות שתי טיוטות שקדמו לו, נעשתה ע"י עורכי דין מהמשרדים מובילים. עמירה אישר כי יוצג בהסכם ע"י משרד עו"ד פירון, אולם טענתו לפיה הטיוטה הראשונית נוסחה ע"י ב"כ אברך לא אושרה ע"י מי שייצג אז את עמירה, עו"ד הוברמן ("אני לא זוכר האם הטיוטא הראשונה יצאה מאצלנו או מאצלו"- עמוד 12 לפרוטוקול קמא שורות 21-22).
מכל מקום, עמירה אישר כי המשא ומתן עם אברך ארך כמעט שנה, וכי עורכי הדין שלו עברו על ההסכם והעירו הערותיהם (עמוד 6 מול שורות 4-5).
ומה נאמר בהסכם בהקשר לשמירת השבת בתחנה, ציפור הנפש של עמירה? תת סעיף אחד המחזיק שורה אחת בלבד (!) בזו הלשון: "אברך מתחייבת להפעיל את התחנה בכל ימות השבוע, למעט בשבתות ובחגי ישראל" [סעיף 10(ט)], לא פחות ולא יותר. משפט אחד קצר שפרשנותו המילולית הדווקנית הפוכה לזו הנטענת ע"י עמירה, ולפיה: תרצה אברך להפעיל התחנה בכל ימות השבוע - תפעיל, לא תרצה - אינה מחויבת ורשאי שלא להפעיל. זהו פשוטו. אין לזקוף אפוא לחובת ב"כ אברך את הצהרתו במהלך הדיון בבית משפט קמא, שאין הגונה ממנה, כי חרף הניסוח הקלוקל לעיל, מוסכם עליו כי "הסעיף הזה אומר שחברת אברך אינה יכולה להפעיל את התחנה בשבתות ובחגי ישראל", ואין להרחיק לכת ולהשליך ממנה כי אברך התחייבה גם לנתק את משאבות התדלוק האוטומטיות, התחייבות שאין לה זכר בהסכם השכירות.
3. יתרה בכך, מתחת לסעיף 10(ט) לעיל ובצמידות לו, שוכן לו סעיף 10(י) הקובע "אברך תפעיל בתחנה משאבה אחת לפחות בשירות עצמי". קרי, לא זו בלבד שעמירה מודעת לרעיון משאבת תדלוק אוטומטית, אלא שאברך אף מתחייבת להפעיל ולו אחת כזו. אבל מה יהיה דינה של משאבה זו בשבת? שתיקה. אף מלה. מה מנע מעמירה להוסיף סיפא לסעיף (י) לעיל המורכבת מארבע מילים "...שתושבת במהלך שבת וחג"? אין מחלוקת כי נוסח הסעיפים 10(ט) ו 10(י) לעיל זהה גם בטיוטות ולא עבר כל שינוי, כך שאין חשש להשמטה.
4. בבואה לעסוק במלאכת הפרשנות, מייחסת חברתי השופטת יעקובוביץ חשיבות ל"אורח החיים הדתי שמקיימים בעל השליטה בה, מר אורי עמירה ושניים מבניו, המצויים בשלהי לימודי ההסמכה לרבנות". אלא שהתביעה הוגשה בחודש פברואר 2018, ותצהירי העדות הוגשו בשנת 2019, עת הסכם השכירות נכרת בחודש מרץ 2013, חמש/שש שנים קודם לכן. מבלי לרמוז חלילה שמי מבני משפחת עמירה לא שמר שבת כהלכתה בשנת 2013, הרי עיסוקם בעת הגשת העדויות אינו יכול להשליך בהכרח על הלך הרוח בשנת 2013, שהוא הלך הרוח הקובע.
בתורנו אחר כוונת שני הצדדים להתקשרות וקביעת אומד דעתם, עמדתי היא שאין לייחס חשיבות יתר להיותו של עמירה ובני משפחתו יהודים דתיים. ככלל, ואיני אומרת שכך הם פני הדברים בענייננו, אין לגזור בהכרח מעצם בחירותיו המצפוניות של אדם ביחס לעצמו, ולמרכיבי זהותו ואמונתו הדתית, מסקנות גורפות וחד ערכיות ביחס לתכנים של יחסיו העסקיים עם הסובבים אותו. הדבר אף עלול ליצור פתח שמא שינויים שהזמן גרמם, כגון התחזקות ברמת אדיקותו של המתקשר החוזי, או סנקציות חברתיות המוטלות עליו בקשר להתקשרות זו או אחרת - ישנו את עמדתו באשר למגבלות המוטלות, לשיטתו, על המתקשרים עמו, בדיעבד.
לא בכדי עולה הדרישה לעיגון אותן מגבלות בהסכם עוד בשלב ההתקשרות.
הציפיה הסבירה של המתבונן מהצד היא שכאשר כוונת הצדדים היא ל"תחנה שומרת שבת", על כל היבטיה, כי הדבר יעוגן מפורשות בחוזה המחזיק 18 עמודים, במובחן מסעיף המנוסח באופן בעייתי והמחזיק שורה אחת.