רשות ערעור אזרחי 97 / 6339
1. משה רוקר
2. רינה רוקר
נגד
1. משה סלומון
2. חנה סלומון
3. יאיר ברקר
4. יעלה ברקר
בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים
[23.12.1999]
לפני הנשיא א' ברק, המשנה לנשיא ש' לוין והשופטים א' מצא, מ' חשין,
ט' שטרסברג-כהן, י' טירקל, י' אנגלרד
בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בחיפה (השופטים מ' סלוצקי, ש' פינקלמן, ש' וסרקרוג) מיום 28.9.1997 בע"א 4407/96 שבו נדחה ערעור על פסק-דינו של בית-משפט השלום בחיפה (השופטת ר' טובי-פרידמן) מיום 5.11.1996 בת"א 16382/90. הבקשה נדונה כערעור. הערעור נדחה ברוב דעות כנגד דעתו החולקת של השופט אנגלרד.
יוסף ברינט – בשם המבקשים;
יוסף הוד – בשם המשיבים.
פסק-דין
השופט י' אנגלרד
אנו רואים בקשת רשות ערעור זו כאילו ניתנה עליה רשות לערער, וכאילו הוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה.
1. לפנינו סכסוך שכנים בבית משותף שנמשך כבר למעלה מעשר שנים. סיבת הסכסוך היא בנייה של בעלי דירה אחת בבית בשטחו של הרכוש המשותף. לאחר גלגולים אחדים בערכאות הוצא נגד בעלי הדירה האחת (להלן – המערערים), על-פי בקשתם של בעלי שתי דירות אחרות (להלן – המשיבים), צו המחייב את המערערים להשיב את המצב לקדמותו ולהרוס כל בנייה שבוצעה על-ידיהם ברכוש המשותף וכן למסור למשיבים את החזקה המשותפת בכל השטח של הרכוש המשותף שנתפס על-ידי המערערים. כן חויבו המערערים לשלם למשיבים פיצויים בשל עוגמת נפש ושלילת ההנאה מן הרכוש המשותף בסך 10,000 ש"ח.
2. על פסק-דין זה, שניתן על-ידי בית-משפט השלום בחיפה ביום 5.11.1996, מפי השופטת ר' טובי-פרידמן, הגישו המערערים ערעור בפני בית-המשפט המחוזי. ערעור זה נדחה ביום 28.9.1997 בפסק-דינו של הנשיא מ' סלוצקי, ואליו הצטרפו השופט ש' פינקלמן והשופטת ש' וסרקרוג. בית-המשפט שב והדגיש כי כל פגיעה ברכוש המשותף טעונה הסכמה מוקדמת של האספה הכללית של בעלי הדירות; כי כל בנייה ברכוש המשותף ללא הסכמה היא פגיעה בו ומהווה שלילת השימוש בו לצמיתות משאר בעלי הדירות; כי כל פגיעה ברכוש המשותף, גם בלא שנתלווה לה נזק ממשי, די בה כדי להצדיק צו-מניעה; כי היתר בנייה, כשלעצמו, אין בו כדי להכשיר בנייה תוך פגיעה בזכות קניינית של בעלי הדירות האחרות ברכוש המשותף. על-כן החליט בית-המשפט המחוזי כי משנפגעו המשיבים על-ידי הקמת מבנה על הרכוש המשותף, ללא הסכמתם, זכאים הם לסעד של החזרת המצב לקדמותו על-ידי צו הריסת המבנה ומתן אפשרות לשימוש ברכוש המשותף. כן ראויים המשיבים לפיצוי בשל עוגמת נפש.
3. פסק-דין זה של בית-המשפט המחוזי בחיפה הוא מושא הערעור שבפנינו. למעשה, אין המערערים חולקים על ההנחות המשפטיות של בתי-משפט קמא. טענתם העיקרית היא כי בשל נסיבות המקרה הנדון אין לצוות על הריסת המבנה שנבנה ברכוש המשותף שלא כדין. כלומר, טענתם היא כי על בית-המשפט להפעיל שיקול-דעת בדבר
--- סוף עמוד 216 ---
הסעד של הריסת המבנה. ואמנם, השאלות אם יש לבית-משפט שיקול-דעת מעין זה במקרה של בנייה על מקרקעין של הזולת – ואם כן, כיצד להפעילו – שאלות אלה חדשות הן ובעלות חשיבות משפטית ניכרת. על-כן החליט ההרכב המקורי, לאחר שמיעת בעלי-הדין, כי המשך הדיון יהיה לפני הרכב מורחב של בית-משפט זה. בעקבות הרחבת ההרכב החליט הנשיא כי תינתן רשות לבעלי-הדין לסכם את טענותיהם בכתב וכי פסק-הדין יינתן על יסוד החומר המצוי בתיק בית-המשפט, בתוספת הסיכומים שיוגשו על-ידי בעלי-הדין, בלי שתידרש השלמת טיעון נוספת. ואמנם כך נעשה: עיינו בחומר שבתיק ובסיכומים בכתב שהוגשו על-ידי בעלי-הדין והוחלט, כאמור, כי בשל חשיבות הנושא יש להיעתר לבקשת רשות הערעור.