4. נקודת המוצא של דיוננו היא כי הבנייה של המערערים ברכוש המשותף היא שלא כדין. לכן, עקרונית, עומדת למשיבים הזכות להשבת המצב לקדמותו. נמצא, כי הפעלת שיקול-הדעת של בית-המשפט להימנע מהריסת המבנה אינה עניין של שיגרה, אלא תלויה בנסיבות המיוחדות של המקרה הנדון. מכאן כי יש חשיבות לפרטי המקרה הן באשר להתנהגותם של בעלי-הדין והן באשר לנסיבות החיצוניות. אפרט אותם בקצרה:
(א) המדובר בבית משותף בן ארבע דירות שהוקם בשנות החמישים. בראשית שנות השמונים התברר כי קיימת אפשרות להגדיל את שטח הבנייה בבית בכ-40%, שהם כשישים מטר מרובע. נתקיימו ישיבות מספר של ועד הבית כדי לדון בהרחבת הדירות השונות. המערערים, שהיו מעוניינים לבצע את התכנית להרחבת דירתם, הגישו בשנת 1986 בקשה להיתר בנייה. המשיבים הגישו התנגדות לתכנית והוועדה המקומית החליטה לערוך ביקור במקום, שהתקיים ביום 19.11.1986. הוועדה המקומית החליטה ביום 5.1.1987 לתת היתר בנייה בכפוף לתנאים אחדים, ביניהם התנאי כי ייבנו למשיבים מחסנים נפרדים במקום השטח שהיה בשימושם במקלט הקיים. יצוין כי אובדן השימוש במקלט כמחסן היווה אחד מנימוקי ההתנגדות של המשיבים לבקשת היתר הבנייה. המשיבים ערערו על החלטה זו בפני הוועדה המחוזית אשר החליטה ביום 14.5.1987 לדחות את הערעור.
(ב) המשיבים פנו ביום 1.6.1987 בתביעה לבית-משפט השלום בחיפה ולמתן צו-מניעה קבוע כנגד המערערים. כן פנו המשיבים בהמרצה לקבלת צו-מניעה זמני אשר ניתן ביום 16.11.1987. ביום 5.9.1989 ניתן פסק-דינו של בית-משפט השלום שבו נדחתה תביעתם של המשיבים למתן צו-מניעה קבוע בנימוק כי המשיבים נתנו את הסכמתם העקרונית להרחבת הדירה של המערערים. עם זאת, בית-משפט השלום האריך
--- סוף עמוד 217 ---
את צו-המניעה הזמני עד להגשת הערעור. הערעור הוגש ביום 13.9.1989, אך הבקשה להארכת צו-המניעה נדחתה על-ידי בית-המשפט המחוזי בתאריך 10.10.1989. ביום 19.12.1989 קיבל בית-המשפט המחוזי בחיפה החלטה שלפיה יימנעו המערערים מהשלמת הבנייה מעבר למה שנעשה עד לאותו היום. ואמנם, בתקופת הביניים שבה לא היה צו-מניעה בתוקף – דהיינו בתאריכים 10.10.1989-19.12.1989 הצליחו המערערים לבצע את הרחבת הדירה בהתאם לתכנית.
(ג) ערעורם של המשיבים בפני בית-המשפט המחוזי נתקבל ביום 29.8.1990 בנימוק כי לא היה יסוד לקביעתו של בית-משפט השלום בדבר קיומה של הסכמה מצד המשיבים לתכנית הבנייה. התוצאה הייתה כי במסגרת תביעה זו נאסר על המערערים לעשות כל פעולות בנייה נוספות. בית-המשפט הוסיף כי "אין בכך לקבוע כל עמדה בשאלה, אם יכולים עתה המערערים [המשיבים בענייננו – י' א'] לפתוח בהליך חדש להחזרת המצב לקדמותו". המערערים קיבלו רשות ערעור בבית-משפט זה, אך חזרו בהם בסופו של דבר מן הערעור ולכן הוא נדחה ביום 8.3.1995.