אכן, במקרים ספורים החילו בתי-המשפט את הוראת סעיף 14 לחוק המקרקעין גם על הליכים משפטיים (ראו: ע"א 40/74 בן-אשר נ' בן-אשר [20]; ע"א 810/82 זול בו בע"מ נ' זיידה [21]; ע"א 663/87 נתן נ' גרינר [22]), ואפילו על תביעה נגד מסיג גבול. נאמר, בין היתר, כי "אין להתיר את השימוש בזכות הבעלות כעילה לגרום נזק או אי-נוחות אפילו למסיג-גבול, מקום שהשימוש בעילה זו אינו דרוש באורח סביר למימוש זכות הבעלות עצמה או למטרה חוקית אחרת" (דברי כבוד השופט ח' כהן בע"א 782/70 הנ"ל [6], בעמ' 530. כן ראו שימוש דומה בסעיף 14 לחוק המקרקעין בת"א (רח') 2176/85 הנ"ל [66]). כפי שעולה מדבריי בראש פרק זה, גישה זאת – שעליה נמתחה ביקורת – אינה מקובלת עליי, בכל הכבוד, ואחזור ואעמוד על כך בהמשך הדברים. אסתפק בהערה, שאפילו מאמצים גישה זאת, אין בה כדי לעמוד למערערים נגד תביעתם של המשיבים, משום שהשימוש שעשו המשיבים בזכות התביעה שלהם נגד המערערים היה "דרוש באורח סביר למימוש זכות הבעלות עצמה...", כאמור בע"א 782/70 הנ"ל [6], בעמ' 530.
12. בצד השימוש בסעיף 14 לחוק המקרקעין, שעל דרכיו עמדנו למעלה, ניכרת בפסיקה מגמה של הרחבת השימוש בדוקטרינת תום-הלב בתחומים שונים של המשפט
--- סוף עמוד 240 ---
הפרטי, לרבות בעניין של שימוש בזכויות קניין; לעתים אף במקביל לשימוש בסעיף 14 לחוק המקרקעין. כך, לדוגמה, בעניין אחד התבקש צו-מניעה נגד בנייה ברכוש המשותף בבית משותף, ונקבע כי חזרתם של המתנגדים לבנייה מההסכמה שנתנו והתנייתה בתנאים שיש בהם משום סחטנות היא "...שימוש שלא בדרך מקובלת ושלא בתום-לב בזכותם" (ראו ע"א 815/81 הנ"ל [18], בעמ' 84. כן ראו: ע"א 810/82 הנ"ל [21]; ע"א 663/87 הנ"ל [22]; ת"א (ת"א) 32453/84 בהט נ' בהט [65]; ת"א (רח') 2176/85 הנ"ל [66]).
13. שני מכשירים אלה – סעיף 14 לחוק המקרקעין ודוקטרינת תום-הלב – מעוררים שאלות רבות ונתונים לטווח רחב של פרשנויות אפשריות בדבר היקף שיקול-הדעת שהם מעניקים לבית-המשפט. בסוגיה זאת הובעו בספרות המשפטית דעות שונות (ראו: גולדנברג, במאמרו הנ"ל [82], בעמ' 221; רוזן-צבי, במאמרו הנ"ל [81]; דויטש בספרו הנ"ל [69], בעמ' 123-111, 319-324, 434; ויסמן בספרו הנ"ל, דיני קניין – בעלות ושיתוף [68], בעמ' 49-71, 119-120).
בלי לקבוע אמות-מידה קשיחות יתר על המידה ובלי לצפות את כל המצבים העלולים להתעורר, נראה לי כי יש להיזהר מהרחבה יתרה של שיקול-הדעת כאשר מדובר במניעת מימושן של זכויות קניין, בין מכוח סעיף 14 לחוק המקרקעין – שעל הפרשנות המצמצמת שלפי השקפתי יש לנקוט לגביו עמדתי למעלה – ובין מכוח דוקטרינת תום-הלב. זאת, בעיקר, כאשר הפעלתו של שיקול-הדעת מתבקשת כדי לכבול את ידיו של בעל הזכות ולמנוע ממנו להתגונן מפני פגיעה שלא כדין בזכותו, כמו בפרשה שלפנינו.