אני מסכים להכרעת-הדין שניתנה בפרשת לב [46], אך אבקש כי נראה בה מה שיש בה ולא נראה בה מה שאין בה: הילכת לב [46] הינה הלכה מהותית – הלכה ממעלה ראשונה – הנחבאת בין קפליהם של ענייני נוהל ודיון ויעילות משפט (כלשונו של השופט ברנזון). אכן, הסמכות לעכב יציאתו של בעל-דין את הארץ נחוצה לו לבית-המשפט "...כדי שיוכל למלא את התפקיד שלמענו הוא קיים: עשיית משפט צדק" (פרשת בן שחר [35], בעמ' 96), אך אם כך נציג אותה – וכך, אמנם, יש להציגה – נדע כי הסמכות סמכות-של-מהות היא ולא אך סמכות-של-דיון ונוהל. פסק-הדין בפרשת
--- סוף עמוד 265 ---
לב [46] יספק לנו דוגמאות נוספות למשפט-של-מהות הבא בגדריה של אותה "סמכות טבועה". ראו עוד מאמרו של פ' גולדשטיין "ה'סמכות הטבועה' של בית המשפט" [91].
22. מה הם גבולותיה ומהו תחום פרישתה של אותה סמכות טבועה, סמכות שבית-משפט קנה מטבע ברייתו? גבולות אלה ותחום הפרישה ייגזרו ממהותו של בית-המשפט ומהשקפותיה של החברה על תפקידה ועל דרך פעולתה של הרשות השופטת בצדן של הרשות המחוקקת והרשות המבצעת. ראו והשוו ע"א 733/95 ארפל אלומיניום בע"מ נ' קליל תעשיות בע"מ [47], בעמ' 628-630.
יהיו מי ֹשֶיְדַמּוּ פעילותו של בית-משפט לפעילות מערבל ששני צינורות מוליכים אליו וצינור אחד יוצא ממנו. מוליכים אליו צינור הדין וצינור מערכת עובדתית ספציפית; המערבל מערבל והתוצר – הכרעת-הדין – יוצא מן הצינור המוליך מן המערבל אל בעלי-הדין ואל העולם בכללו. דימוי זה, לדעתנו, שגוי הוא מעיקרו הן בבחינת המצוי והן בבחינת הרצוי. בית-משפט אינו טכנאי העושה שימוש בשבלונות ובמסגרות וגוזר על-פיהן צורות מצורות שונות. בית-משפט אין הוא דוד מערבל. בית-משפט הוא אורגניזם חי, רקמה חיה ונושמת שבכוחה לְעַבֵּד דין הבא בה; להסדיר ולסדר עובדות הבאות לפניו בתפזורת; ולמזג בין הדין המעובד לבין מערכת העובדות המסודרת. הליך עיבוד הדין בבית-המשפט דומה – הגם שאינו זהה – להזרקתם של אנזימים לחומר אורגני, ופעולתו של בית-המשפט בדין מדמה עצמה – הגם שאינה זהה – לפעילותם של האנזימים על החומר האורגני.
23. הרשות השופטת אינה אך חבר שופטים וספר חוקים ושולחן וכיסא ומנורה. המושג רשות שופטת הינו רחב – רחב ועמוק – מאלה. בית-משפט הוא צדק ויושר, ערכים ומנהגות, מוסכמות ומושכלות, עקרונות ועיקרים. אמרתי על כך בבג"ץ 5503/94 סגל נ' יושב-ראש הכנסת (פרשת לילי סגל [48]), בעמ' 562: