אך כשם שראוי לו לבית המשפט שלא להירתע מעשיית שימוש בסמכותו הטבועה, במקרה שנסיבותיו מחייבות זאת, כך מוטל עליו להישמר מפני עשיית שימוש בסמכות האמורה במקרה שבו אין ההימנעות מכך מובילה לאי-צדק ברור ובולט. ראוי לזכור, שבעצם השימוש בסמכות האמורה יש משום פגיעה בעקרונות הכלליים המקובלים...
על רקע זה נתגבש הכלל, כי רק במקרים מיוחדים וחריגים, ובהתקיים נסיבות כבדות משקל ויוצאות דופן, רשאי בית המשפט לעשות שימוש בסמכותו האמורה.
ראו עוד: רע"א 1233/91 ג'רבי נ' בן דוד [38], בעמ' 668; ע"א 76/81 בוקובזה נ' שירי [39], בעמ' 632; ב"ש 79/82 ישראל ארגמן חברה לבנין בע"מ נ' ברנפלד [40]; ד' אבן "סמכותו הטבועה של בית-המשפט: מקור לסעדי יושר" [90].
הנה דוגמאות לשימוש באותה "סמכות טבעית" שבית-משפט שואב מתוך גופו-שלו: ע"א 778/83 עיזבון המנוחה שרה סעידי נ' פור [41], בעמ' 639 (מפי השופט ד' לוין: תשלומים עתיים בתביעת נזיקין); ע"א 815/81 הנ"ל (פרשת כליפא [18]), בעמ' 84 (מפי השופט ש' לוין: שימוש לרעה בהליכי בית-המשפט); בש"פ 1986/94 מדינת ישראל נ' עמר [42], בעמ' 153 (השהיית ביצועה של החלטה לשחרר עציר בערובה); בג"ץ 91/74
--- סוף עמוד 264 ---
גבארה נ' בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו [43], בעמ' 525 (מפי השופט ח' כהן: מניעת שימוש לרעה בהליך חקירת עדים); ע"פ 244/73 רבר נ' מדינת ישראל [44], בעמ' 810-811 (מפי השופט י' כהן: תובע פלילי המשתמש לרעה בהליכי בית-המשפט); ע"א 8/74 לייזרוביץ נ' לייזרוביץ [45], בעמ' 439 (מחיקת תובענה שאינה אלא שימוש לרעה בהליכי בית-המשפט).
21. אין צורך בדמיון מפליג כדי להבחין כי גבולותיה של אותה "סמכות טבועה" מטושטשים-משהו (בלשון המעטה), וכי היקף פרישתה של הסמכות אינו בהיר לחלוטין. אכן, בית-המשפט מדבר על הסמכות הטבועה כ"סמכות מינימלית", אך בה-בעת מחיל הוא סמכות זו גם על "צדקתו" של המשפט. סמכות זו שקנה בית-המשפט נָכוֹנָה ומתקיימת היא, כדברי השופט ברנזון, "...כדי שיוכל למלא את התפקיד שלמענו הוא קיים: עשיית משפט צדק", וסמכות זו "היא הביטוי החיצוני לחוש הצדק הפנימי שהשופט ניחן בו והנותן לו פורקן בעשיה היומיומית שלו" (פרשת בן שחר [35], בעמ' 96).
ואמנם, סקירה קלה של הפסיקה בישראל תלמדנו כי לא אחת ולא שתיים עשה בית-המשפט שימוש באותה סמכות הקנויה לו מטבע ברייתו, גם לנושאים שנתקשה לסווגם כנושאי דיון ונוהל גרידא. הנה-כי-כן, בפרשת בן שחר [35] החליט בית-המשפט להאריך מועד שבעלי-הדין הסכימו עליו ואשר זכה לקבל תוקף של פסק-דין. כך היה גם בפרשת שקולניק [37]. אינני מסתייג מהלכות אלו שנקבעו; ההלכות נכונות וראויות. ואולם, דומני כי סיווגן כנושאי "דיון" או "נוהל" גרידא לא יהא מדויק, בלשון המעטה. הוא הדין בבג"ץ 3914/92 לב נ' בית הדין הרבני האזורי בתל-אביב-יפו (פרשת לב [46]), שבה נקבע כי בית-משפט, וכמוהו בית-דין רבני, השניים קנו מטבע ברייתם סמכות לעכב בעל-דין מצֵאת את הארץ. אני מתקשה לראות סמכות למנוע יציאתו של אדם את הארץ (ולו בצו זמני) כסמכות דיון ונוהל; אם כך ככלל, לא כל-שכן שזכותו של אדם לצאת את הארץ נקבעה כזכות-יסוד בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו.