86. תלויות ועומדות מספר הצעות חוק בסוגיה של הסרת פרסומים במרשתת. לפני קריאה שניה ושלישית תלויה ועומדת הצעת חוק למניעת ביצוע עבירות באמצעות פרסום באינטרנט (הסרת תוכן) התשע"ח – 2018. הצעה זו נוגעת לפרסומים הפוגעים בביטחון אדם או ביטחון המדינה, או פרסום לאחר הרשעה.
87. כמו כן הוגשה הצעת חוק הרשתות החברתיות, התשפ"א–2020. דומה שההצעה כלל לא מתייחסת לנתבעת, אלא לפייסבוק וטוויטר, כפי שאף עולה מדברי ההסבר. תלויה ועומדת גם הצעת חוק הרשתות החברתיות, התשפ"א–2021 שדומה להצעת החוק משנת 2020.
88. מן האמור לעיל, עולה שוועדת ארבל הכירה בקושי הקיים כיום מבחינת סמכות ביהמ"ש להיעתר לבקשה להסרת תכנים ולכן מצאה להמליץ ליתן לביהמ"ש סמכויות מתאימות, כאשר ישנם חילוקי דעות בין דעת הרוב ובין דעת המיעוט לגבי האיזון בין הערכים המתנגשים. הן בדעת הרוב והן בדעת המיעוט יש ציפייה שידו של ספק השירותים לא תהיה קלה על הדק הסרת הפרסומים ולענייננו, הסרת ההפניה לפרסומים.
89. כאמור לעיל, עד הנתבעת אישר המדיניות שייחסה הוועדה לנתבעת לפיה היא מכבדת הכרעות שיפוטיות ש"הטענות האלה הן שגויות ולא נכונות" ובפועל בתובענה זו, הנתבעת הסכימה להסיר גישה לפרסומים, למעט בעניין טוויטר והמחלוקת היא לגבי היקף ההסרה.
90. התובע טען מסעיף 56 לסיכומיו כי מדיניות הנתבעת מעמידה את התובע בפני שוקת שבורה "ולעולם לא יוכל להסיר על פיה". אולם, כאמור לעיל, הנתבעת הסכימה להסרת הגישה לכתובות ישראליות, למעט לפרסום בטוויטר, וזאת מכיוון שטוויטר התנגדה להסרה.
91. כאמור בתיאור המפורט של איזונים שהוועדה קבעה שיש לערוך בין הערכים המתנגשים, ביהמ"ש קובע שכאשר זהות המפרסם ידועה, והוא מתנגד להסרת הפרסום, ולא מתקיים החריג על פי הלכת סביר, אין מנוס מצרופו של המפרסם כבעל דין, בטרם ביהמ"ש ייתן צו להסרה. אולם, כאשר לא ניתן לזהות המפרסם, יש ליתן צו להסרה בנסיבות המתאימות.
92. לענייננו, כבר בדיון הראשון ביהמ"ש חקר קצרות התובע ושמע ממנו כלהלן:
"אינני יודע מי הגב' שטוענת מה שטוענת, יש לי מספר חשדות על כמה אנשים גברים ונשים שמכירים את הסיפור ואת הנפשות המעורבות.
אף אחת לא פנתה אלי ואמרה שקרה האירוע נשוא התביעה."
93. ברי שלנתבעת אין כלים לחקירת התובע ולכן בנסבות כאן הנתבעת נהגה נכון כאשר המתינה להכרעת ביהמ"ש והיא אכן נתנה הסכמתה להסרת הפרסומים מיד בתחילת ההליך.
94. ביהמ"ש ער לאפשרות שתוגשנה בעתיד תובענות בהן יתבקש ביהמ"ש להסיר פרסומים ללא צרוף בעלי העניין בפרסום המידע. אולם, חזקה על ערכאה שיפוטית שלא תשעה לבקשה, ככל שלא יצורף בעל דין נוגע לעניין, אלא אם כן ישנה סיבה מוצדקת לכך. זאת, מכיוון שדרך המלך לבירור תוכן פרסומים היא באמצעות המצאת כתב התביעה ליוצרי הפרסומים, או למפרסמים, כדי ליתן להם יומם.