17. אשר להתגבשות זכאותה של אמית לתמורה לפי מסמך 13.7 נוכח התקשרות תע"א עם המדינה הזרה השנייה; לטענת המערער, תע"א הודתה שבאפריל 2008 (כלומר בתוך התקופה עליה הוסכם) הצעתה של תע"א אושרה הן על ידי הוועדה הטכנית והן על ידי הוועדה המסחרית של הרשות הרלוונטית במדינה הזרה. משכך, לטענתו, התקיים התנאי הקבוע בסעיף 2(a) למסמך 13.7. עם אישור הוועדה הטכנית והמסחרית, תע"א השיגה את מטרתה, שכן בשלב זה אמית כבר אינה יכולה להתחרות בתע"א. בנסיבות אלה, לטענת המערער, אין הכרח שההסכם עם המדינה הזרה ייחתם בתוך תקופת מסמך 13.7, משום שהחתימה היא עניין פרוצדוראלי. המערער מוסיף, כי יש לפרש את מסמך 13.7 לטובת אמית, שכן לתע"א הייתה עדיפות בניסוח הוראותיו.
18. התנאים לאישור תביעה נגזרת; לשיטת המערער, בהיותו בעל מניות באמית וביוויז'ן, הוא זכאי להגיש בשמן תביעה נגזרת. לדבריו, כל התנאים לכך מתקיימים: הוכחת עילה לכאורה להגשת התביעה; מבחן טובת החברה ותום לבו של המבקש. המערער טוען כי עמד ברף הנמוך של הוכחת עילת תביעה לכאורה. כמו כן, לדבריו, תובע סביר היה בדעה כי יש להגיש תביעה נגד תע"א. תביעה שכזו צפויה להניב ליוויז'ן ולאמית סך של 19,125,000 דולר ארה"ב, אשר יועיל להן ויעשיר את קופתן. מכאן שמתקיים גם מבחן טובת החברה. המערער טוען כי הגיש את הבקשה בתום לב ואינו בעל אינטרס זר כלשהו בניהול התביעה. לטענתו, פרנקל שולט ללא עוררין בדירקטוריון החברה ופועל לקידום האינטרסים האישיים שלו, ובכלל זאת, מונע מהחברה להגיש תביעה נגד תע"א.
19. כלל שיקול הדעת העסקי; לבסוף טוען המערער כי כלל שיקול הדעת העסקי אינו מקנה ליוויז'ן ולאמית הגנה מפני התערבותו של בית המשפט, שכן כלל זה חל על החלטות ניהוליות שוטפות של הדירקטוריון (ולא על החלטה בעניין הגשת תובענה), ומשמש כטענת הגנה של דירקטורים כאשר נטען כלפיהם כי הפרו את חובת הזהירות. אין ליצוק לתוך התנאים לאישור תביעה נגזרת את כלל שיקול הדעת העסקי. לגופו של עניין, טוען המערער, כי ההימנעות מהגשת התביעה נגד תע"א אינה חוסה תחת כלל שיקול הדעת העסקי. במקרה דנן, קבלת ההחלטה שלא להגיש תביעה נגד תע"א הייתה נגועה בניגודי עניינים ובהעדפת האינטרסים של בעל השליטה ומכאן שיש להעביר את
--- סוף עמוד 13 ---
הנטל לחברה להראות כי אי הגשת התביעה נגד תע"א עומדת בסטנדרט של "הגינות מלאה" (entire fairness).