בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א 4857/16
לפני:
כבוד השופט (בדימ') י' דנציגר
כבוד השופט מ' מזוז
כבוד השופט י' אלרון
המערער:
אפרים מנשה
נ ג ד
המשיבות:
1. יווז'ין אייר בע"מ
2. יוויז'ן אייר מחקר ופיתוח בע"מ
3. התעשייה האווירית לישראל בע"מ
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 3.5.2016 בתיק תנ"ג 26814-12-14 [פורסם בנבו]
תאריך הישיבה:
ד' בכסלו התשע"ח
(22.11.2017)
בשם המערער:
עו"ד גולן קאשי; עו"ד משה קריף
בשם המשיבות 2-1:
עו"ד ארז דר-לולו; עו"ד ניר מנחם
בשם המשיבה 3:
עו"ד רן שפרינצק
פסק-דין
השופט (בדימ') י' דנציגר:
זהו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (המחלקה הכלכלית, השופטת ר' רונן), בגדרו נדחתה בקשה לאישור תביעה נגזרת שהגיש המערער, שבמסגרתה ביקש להגיש תביעה בשם המשיבות 2-1, יוויז'ן אייר בע"מ ו-יוויז'ן אייר מחקר ופיתוח בע"מ (להלן יחדיו: המשיבות) נגד המשיבה 3, התעשייה האווירית לישראל בע"מ (להלן: תע"א).
רקע עובדתי
1. הצדדים: המערער הקים חברה פרטית בשם א.מ.י.ת. יועצי תעופה בע"מ (להלן: אמית או החברה), שעסקה בפיתוח מוצרי תעופה, מל"טים וטילים מתקדמים. המערער היה מנהלה של אמית ובעל המניות היחיד בה. בשנת 2006 נקלעה אמית לקשיים כלכליים, בין היתר, על רקע חקירה פלילית שהתנהלה נגדה, ובעקבותיה התפטר המערער מתפקידו כמנכ"ל והועסק על ידי אמית כיועץ טכנולוגי. ביוני 2010 נכנסה אמית להליכי פירוק. מכוחו של הסדר עם נושי החברה, שאישר בית המשפט ביום 9.1.2011, הפכה חברת Magnus Technologies AB (להלן: מגנוס) לבעלים של 70% ממניות אמית, והמערער החזיק ב-30% הנותרים. מגנוס היא חברה פרטית זרה שמר אהרון פרנקל (להלן: פרנקל) הוא המוטב שלה. בהמשך, הקימו מגנוס והמערער
--- סוף עמוד 4 ---
את המשיבה 1, יוויז'ן אייר בע"מ, שאליה הועברו כל נכסיה ופעילותה של אמית, ושמה של אמית שונה ליוויז'ן אייר מחקר ופיתוח בע"מ (המשיבה 2).
בשנת 2011 התעוררה מחלוקת בין המערער לבין פרנקל בקשר לדילול מניותיו של המערער באמית. בעקבות זאת, לפי הנטען, נקט המערער צעדים פוגעניים נגד אמית. המערער פוטר ולאחר מכן התנהלו בינו לבין החברה הליכים משפטיים שונים. כיום מחזיק המערער בכ-0.2% ממניות החברה (המשיבה 2) ובכ-3.33% ממניותיה של המשיבה 1.
2. מסמך 13.7: המערער טוען, כי ביום 13.7.2005 בשעה 6:00 בבוקר התקיימה בבית מלון בטורקיה פגישה עסקית-מסחרית בין נציגי החברה (המערער עצמו ועו"ד שלמה ורטהיים) לבין נציגי תע"א (מר יצחק ניסן ומר עופר דורון; להלן: ניסן ו-דורון, בהתאמה). לטענת המערער, פגישה זו נועדה לסכל פגישה אחרת, שהייתה אמורה להתקיים אותו יום בשעה 9:00 בבוקר, בין נציגי החברה לבין לקוח פוטנציאלי טורקי, פגישה שלהבנתה של תע"א הייתה עלולה להפריע לעסקת מכר מל"טים תוקפים של התע"א בטורקיה. על מנת לסכל את ההתקשרות של אמית עם אותו לקוח פוטנציאלי, הציג ניסן – כך לפי הנטען – נוסח הסכם, שבו מתחייבת החברה שלא להתחרות בתע"א במכירת מערכות מל"טים בשתי מדינות זרות שפורטו בנספח למסמך זה (טורקיה ומדינה נוספת; להלן: המדינות הזרות). בתמורה לכך, נכללה במסמך זה התחייבות של תע"א למסור לאמית עבודות בהיקף של 15% מכל חוזה רכש שייחתם על ידה עם המדינות הזרות. בסיומה של אותה פגישה, ולאחר שהוסיפו על גבי המסמך הערות בכתב יד, חתמו נציגי הצדדים על המסמך, שייקרא להלן: מסמך 13.7. יצוין, כי ניסן – נציג תע"א – חתם בחתימה מלאה בראש המסמך ובראשי תיבות על גבי כל עמוד בו, אולם המסמך לא נחתם על ידי תע"א במקום המיועד לכך בתחתית העמוד האחרון של המסמך.
לאחר חזרתם ארצה, החליפו הצדדים ביניהם טיוטות נוספות, שהאחרונה בהן ביום 20.9.2005. בסופו של דבר העסקה של תע"א עם הלקוח הטורקי לא יצאה לפועל. כמו כן, בחודשים מאי 2006 עד מרץ 2007 התנהלו בין תע"א ובין אמית פעם נוספת מגעים לקידום שיתוף פעולה שונה באופיו.
--- סוף עמוד 5 ---
3. המערער טוען כי בעוד שאמית קיימה את חלקה לפי מסמך 13.7, ונמנעה מלהתחרות בתע"א במדינות הזרות, תע"א סירבה להעניק לאמית את התמורה לה היא זכאית מכוח אותו מסמך. לטענת המערער, התשלום המגיע לחברה על פי מסמך 13.7 אמור להגיע לסך של 19,125,000 דולר שייכנס לקופת החברה. לכן פנה לחברה בדרישה למצות את זכויותיה בדרך של הגשת תובענה נגד תע"א, לפי סעיף 194(ב) לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן: חוק החברות), אולם נענה בשלילה.
4. הרקע להגשת הבקשה לאישור: במרכזו של הערעור עומד הליך קבלת ההחלטה שלא להגיש תביעה נגד תע"א, ולכן אעמוד גם על עובדות אלה בקצרה, בהתבסס על פסק דינו של בית המשפט המחוזי.
כבר בשנת 2009 התנהלו חילופי דברים בכתב בין אמית (שהייתה אז בבעלות המערער) לבין מנהלים בתע"א, בקשר למסמך 13.7. ביום 11.3.2010 שלח בא-כוחה של אמית דאז, עו"ד נבות תל-צור, מכתב למנכ"ל תע"א, ובו פירוט טענותיה של אמית להפרת התחייבויותיה של תע"א במסמך 13.7. יצוין כי טענותיה של אמית נדחו על ידי תע"א מכל וכל (במכתב מיום 12.10.2010). עם זאת, באותה עת החברה לא הגישה תביעה נגד תע"א.
ביולי 2011, לאחר העברת השליטה באמית למגנוס, פנתה החברה למשרד עורכי הדין ליפא מאיר ושות', שערך לבקשתה טיוטת מכתב התראה טרם נקיטת הליכים משפטיים נגד תע"א. מכתב זה לא נשלח בסופו של דבר, והטיפול בתיק הועבר למשרד עורכי הדין ברקמן וקסלר בלום. בינואר 2012 פנה עו"ד בלום למר אפרים צוקרמן (להלן: צוקרמן), מנכ"ל אמית, וביקש ממנו לאתר חומרים בקשר לתביעה נגד תע"א. בין היתר, ביקש עו"ד בלום לוודא שאין חומרים נוספים שלא נמסרו למשרדו, כדי שלא יופתעו בשלב מאוחר יותר. צוקרמן פנה למערער, כדי לסייע באיתור המסמכים מהתקופה שבה ניהל את החברה. אלא שלנוכח הסכסוכים בינו ובין החברה סירב המערער לשתף פעולה. בסיכום ישיבת דירקטוריון של החברה מיום 23.2.2012 – בה נכח גם המערער עצמו – צוין, בהתייחס לתביעה נגד תע"א, כי "עד המצאת המסמכים לא יהיה דיון חדש בנושא" (להלן: החלטת הדירקטוריון מיום 23.2.2012).
5. ביום 5.8.2014, כאמור, פנה המערער – באמצעות בא כוחו עו"ד גולן קשי – לחברה במכתב דרישה לפעול להגשת תביעה נגד תע"א וניסן ולחילופין להמחות את
--- סוף עמוד 6 ---
זכות התביעה למערער (להלן: מכתב הדרישה). במכתבו ציין כי היה ואמית תסרב לפעול כאמור, הוא יפעל להגיש לבית המשפט בקשה לאישור תביעה נגזרת. החברה – באמצעות באי כוחה ממשרד ליפא מאיר ושות' – דחתה את דרישתו של המערער. במכתבה ציינה, כי הסיבה היחידה שבגינה לא הגישה החברה תביעה כנגד תע"א היא סירובו המתמשך של המערער להעביר את המסמכים והמידע שנדרשו ממנו.
מכאן הבקשה לאישור תביעה נגזרת שהגיש המערער לבית המשפט המחוזי.
פסק הדין של בית המשפט המחוזי
6. פסק דינו של בית המשפט המחוזי התמודד עם שתי סוגיות מרכזיות: הראשונה, האם ובאיזו מידה צריך בית-המשפט להתערב בשיקול הדעת של האורגנים הרלוונטיים בחברה שהחליטו שלא להגיש תביעה נגד תע"א. זאת, בין היתר, על רקע השאלה האם ההחלטה נהנית מהגנת כלל "שיקול הדעת העסקי". השנייה, האם עומדת לחברה עילת תביעה לכאורית נגד תע"א והאם סיכויי התביעה גבוהים דיים על מנת לקבוע שניהול התביעה הוא לטובת החברה. במסגרת זאת, עלתה המחלוקת האם מסמך 13.7 הוא בגדר הסכם מחייב והאם תע"א הפרה אותו.
7. אשר לתחולתו של כלל שיקול הדעת העסקי; בית המשפט המחוזי קבע כי ניתן ליישם כלל זה גם על החלטה של האורגנים המוסמכים בחברה בדבר הגשת תביעה, ככל החלטה אחרת המתקבלת על ידי דירקטוריון החברה. נקודת המוצא היא כי בהחלטה מעין זו יש לדירקטוריון החברה "יתרון מוסדי" על פני בית המשפט, לנוכח מכלול השיקולים העסקיים והמשפטיים ושיקולי הרוחב שהיא מערבת. בית המשפט חידד את האופי החריג של הליך התביעה הנגזרת, שבו קיימת סטייה מעיקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה ומעיקרון אי-ההתערבות של בעלי המניות בהחלטות החברה. עיקרון אי-ההתערבות הוא בעל משקל רב יותר כאשר התביעה מכוונת נגד צד שלישי שאינו קשור למנהלי החברה או מי מטעמם. במקרה כזה, התערבותו של בית המשפט בהחלטת החברה צריכה להיות חריגה מאוד.
8. מכאן, עבר בית המשפט המחוזי לבחון האם יש מקום להחיל על ההחלטה את כלל שיקול הדעת העסקי, נוכח הטענות לגבי תהליך קבלת ההחלטה וקיומו של ניגוד עניינים, כפי שיפורט.
--- סוף עמוד 7 ---
בית המשפט התייחס להחלטת הדירקטוריון מיום 23.2.2012 לפיה יוקפא הטיפול בתביעה עד להמצאת המסמכים הנדרשים על ידי המערער, וקבע כי אין טענה שהחלטה זו התקבלה באופן לא-מיודע. נהפוך הוא, מדובר בהחלטה שהתקבלה לאחר שיועציה המשפטיים של החברה בחנו את הנושא, על רקע היעדר שיתוף הפעולה מצדו של המערער במסירת המסמכים הנדרשים לצורך גיבוש התביעה. לאחר מכתב הדרישה, קיבל מר יאיר דובסטר (להלן: דובסטר) – הדירקטור היחיד בחברה באותה עת – החלטה "להכפיף" עצמו להחלטת הדירקטוריון מיום 23.2.2012. מדובר בהחלטה פוזיטיבית שלא להיענות למכתב הדרישה. נקבע, כי אין מניעה שהחלטת דירקטוריון של חברה תסתמך על החלטות קודמות של הדירקטוריון, כל עוד לא הוכח שינוי רלוונטי בנסיבות שעמדו בבסיס ההחלטות הקודמות, אם האחרונות התקבלו לאחר הפעלת שיקול דעת מיודע של הדירקטוריון ואין סיבה להניח כי נפל בהן פגם. מעבר לכך, דובסטר הביא בחשבון גם עניינים נוספים כגון מצבה הכספי (הקשה) של החברה ושאלת יכולתה לממן את הגשת התביעה – שיקולים עסקיים רלוונטיים שדירקטור רשאי ואף חייב לקחתם בחשבון.
בית המשפט דחה את טענתו של המערער כי דובסטר היה חייב לשוחח עם המערער ועם עו"ד תל-צור שטיפל בנושא בשנת 2009, וקבע כי היה רשאי להסתפק בעצתם של מי שהיו יועציה המשפטיים של החברה באותה עת (כפי שאכן עשה). גם מהירות מתן המענה (תוך חמישה ימים) אינה מעידה כשלעצמה על פגם שנפל בקבלת ההחלטה. על סמך כל אלה, מצא בית המשפט המחוזי כי לא הוכח שנפל פגם בתהליך קבלת ההחלטה בנוגע לטיפול בתביעה נגד תע"א או כי ההחלטה התקבלה באופן בלתי מיודע.
לאחר מכן, בחן בית המשפט המחוזי אם ההחלטה התקבלה תוך ניגוד עניינים של דובסטר, בהיותו גמלאי של תע"א. בית המשפט דחה טענה זו של המערער וקבע שהחלטה על הגשת תביעה נגד תע"א לא הייתה יכולה להשליך באופן כלשהו על זכויותיו של דובסטר כגמלאי של תע"א.
ניגוד עניינים נוסף לו נטען, הוא קיומם של קשרים עסקיים של פרנקל (בעל השליטה בחברה אותה עת) עם תע"א. בית המשפט המחוזי סבר, כי יש בסיס לטענה לפיה קשריו העסקיים של פרנקל עם תע"א נלקחו בחשבון בעת קבלת החלטת הדירקטוריון מיום 23.2.2012 (בכך הסתמך בין היתר על דברים שאמר צוקרמן בתביעה
--- סוף עמוד 8 ---
אחרת, תוך שציין כי עדות זו עולה בקנה אחד גם עם יתר הראיות). עם זאת, בית המשפט קבע שלא הוכח שההחלטה משנת 2014 נבעה מניגוד העניינים של פרנקל ומ"זיקה עודפת משמעותית" שהייתה לו בהקשר זה. ראשית, עולה כי פרנקל עצמו השתכנע – חרף קשריו עם תע"א – כי יש "להתניע" את התהליך של הגשת התביעה נגדה; שנית, לא ברור מה היה חלקו של פרנקל בהחלטה שלא להגיש את התביעה לאחר מכתב הדרישה של המערער בשנת 2014; שלישית, בשים לב לכך שמדובר (לשיטת המערער) בתביעה שעשויה להניב לחברה סכום לא מבוטל של מיליוני דולרים, הרי שמדובר באינטרס משמעותי של מגנוס (ושל פרנקל) להגיש את התביעה, לו סברו שיש בה ממש.
9. מסקנתו של בית המשפט המחוזי הייתה כי החלטת החברה שלא להיענות לדרישת המערער התקבלה בהליך תקין ולכן בית המשפט אינו צריך להתערב בתוכנה. עוד הוסיף, כי גם בהנחה שבהחלטה נפלו פגמים מסוימים ה"מכתימים" במידת מה את שיקול הדעת של האורגנים הרלוונטיים בחברה והמצדיקים בחינה שלה תוך החלת סטנדרט ביקורת מחמיר יותר מאשר "כלל שיקול הדעת העסקי", אין מקום לכך שבית המשפט יתערב בהחלטה וישנה אותה. גם בהינתן כי לפרנקל יש ניגוד עניינים בהתייחס לאפשרות לתבוע את תע"א, הרי שלא מדובר בניגוד עניינים ברור ו"חזיתי" אלא לכל היותר ניגוד עניינים עקיף. בנסיבות אלה, רמת הביקורת של בית המשפט צריכה להיות ברמה גבוהה יותר מ"כלל שיקול הדעת העסקי", אך בית המשפט המחוזי דחה את טענת המערער לפיה הסטנדרט שצריך לחול הוא של "הגינות מלאה". לשיטתו, ניגוד עניינים "עקיף" זה מעביר את הנטל להוכיח שמדובר בהחלטה סבירה אל כתפי הטוען לכך. על כן, נדרש בית המשפט לבחינת ההחלטה גם לגופה.
10. בחינת סבירות ההחלטה לגופה; ראשית, בחן בית המשפט המחוזי את השאלה אם מסמך 13.7 הוא בגדר חוזה מחייב, ומצא כי ישנן מספר אינדיקציות לכך, ובראשן העובדה שהמסמך נחתם הן על ידי המערער והן על ידי ניסן – אינדיקציה לרצינות כוונותיהם של הצדדים. מצד שני, תע"א לא צירפה את חתימתה במקום המיועד לכך בשולי המסמך. בית המשפט נתן משקל לכך שמדובר בהתקשרות חוזית בין צדדים מתוחכמים ובעסקה מסחרית בהיקף משמעותי, וחזקה על "שחקנים" כאלה שהם מודעים למשמעות המשפטית של היעדר חתימה ולסיכון הנלווה לכך. עוד ציין בית המשפט, כי עולה שניסן העביר מסרים כפולים, כאשר מחד גיסא הוא "הרגיע" את המערער ואת עו"ד ורטהיים בעל-פה ובאמצעות חתימתו בראשי תיבות כי הצדדים
--- סוף עמוד 9 ---
הגיעו לסיכום ביניהם. מאידך גיסא, ניסן הותיר לעצמו "פתח נסיגה" תוך שלא השלים את כל הנדרש כדי שהמסמך יהפוך להסכם. עם זאת, כך לשיטת בית המשפט, העילה הרלוונטיות יותר שעשויה להיות לחברה היא של חוסר תום לב במשא ומתן. בית המשפט דחה את טענתה של תע"א לפיה ניסן לא היה מורשה לחייבה בחתימתו, בהיעדר הוכחה לכך.
בית המשפט קיבל את עמדתה של תע"א לפיה ממכלול האמור במסמך 13.7 לא ניתן להסיק מה הוסכם בין הצדדים בנושא התמורה לאמית מכוח ההסכם. הצדדים העידו עדויות סותרות ביחס למנגנון חישוב התמורה והוא אף עבר שינויים בטיוטות המאוחרות יותר שהוחלפו בין הצדדים. מכאן, שלא ניתן לקבוע שהצדדים הגיעו להסכמה מסוימת דיה ביניהם במסגרת מסמך 13.7 בסוגיית התמורה. היעדר הסכמה בנושא זה מקשה על האפשרות לקבוע כי מסמך 13.7 היה הסכם מחייב.