לאחר חזרתם ארצה, החליפו הצדדים ביניהם טיוטות נוספות, שהאחרונה בהן ביום 20.9.2005. בסופו של דבר העסקה של תע"א עם הלקוח הטורקי לא יצאה לפועל. כמו כן, בחודשים מאי 2006 עד מרץ 2007 התנהלו בין תע"א ובין אמית פעם נוספת מגעים לקידום שיתוף פעולה שונה באופיו.
--- סוף עמוד 5 ---
3. המערער טוען כי בעוד שאמית קיימה את חלקה לפי מסמך 13.7, ונמנעה מלהתחרות בתע"א במדינות הזרות, תע"א סירבה להעניק לאמית את התמורה לה היא זכאית מכוח אותו מסמך. לטענת המערער, התשלום המגיע לחברה על פי מסמך 13.7 אמור להגיע לסך של 19,125,000 דולר שייכנס לקופת החברה. לכן פנה לחברה בדרישה למצות את זכויותיה בדרך של הגשת תובענה נגד תע"א, לפי סעיף 194(ב) לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן: חוק החברות), אולם נענה בשלילה.
4. הרקע להגשת הבקשה לאישור: במרכזו של הערעור עומד הליך קבלת ההחלטה שלא להגיש תביעה נגד תע"א, ולכן אעמוד גם על עובדות אלה בקצרה, בהתבסס על פסק דינו של בית המשפט המחוזי.
כבר בשנת 2009 התנהלו חילופי דברים בכתב בין אמית (שהייתה אז בבעלות המערער) לבין מנהלים בתע"א, בקשר למסמך 13.7. ביום 11.3.2010 שלח בא-כוחה של אמית דאז, עו"ד נבות תל-צור, מכתב למנכ"ל תע"א, ובו פירוט טענותיה של אמית להפרת התחייבויותיה של תע"א במסמך 13.7. יצוין כי טענותיה של אמית נדחו על ידי תע"א מכל וכל (במכתב מיום 12.10.2010). עם זאת, באותה עת החברה לא הגישה תביעה נגד תע"א.
ביולי 2011, לאחר העברת השליטה באמית למגנוס, פנתה החברה למשרד עורכי הדין ליפא מאיר ושות', שערך לבקשתה טיוטת מכתב התראה טרם נקיטת הליכים משפטיים נגד תע"א. מכתב זה לא נשלח בסופו של דבר, והטיפול בתיק הועבר למשרד עורכי הדין ברקמן וקסלר בלום. בינואר 2012 פנה עו"ד בלום למר אפרים צוקרמן (להלן: צוקרמן), מנכ"ל אמית, וביקש ממנו לאתר חומרים בקשר לתביעה נגד תע"א. בין היתר, ביקש עו"ד בלום לוודא שאין חומרים נוספים שלא נמסרו למשרדו, כדי שלא יופתעו בשלב מאוחר יותר. צוקרמן פנה למערער, כדי לסייע באיתור המסמכים מהתקופה שבה ניהל את החברה. אלא שלנוכח הסכסוכים בינו ובין החברה סירב המערער לשתף פעולה. בסיכום ישיבת דירקטוריון של החברה מיום 23.2.2012 – בה נכח גם המערער עצמו – צוין, בהתייחס לתביעה נגד תע"א, כי "עד המצאת המסמכים לא יהיה דיון חדש בנושא" (להלן: החלטת הדירקטוריון מיום 23.2.2012).