10. בחינת סבירות ההחלטה לגופה; ראשית, בחן בית המשפט המחוזי את השאלה אם מסמך 13.7 הוא בגדר חוזה מחייב, ומצא כי ישנן מספר אינדיקציות לכך, ובראשן העובדה שהמסמך נחתם הן על ידי המערער והן על ידי ניסן – אינדיקציה לרצינות כוונותיהם של הצדדים. מצד שני, תע"א לא צירפה את חתימתה במקום המיועד לכך בשולי המסמך. בית המשפט נתן משקל לכך שמדובר בהתקשרות חוזית בין צדדים מתוחכמים ובעסקה מסחרית בהיקף משמעותי, וחזקה על "שחקנים" כאלה שהם מודעים למשמעות המשפטית של היעדר חתימה ולסיכון הנלווה לכך. עוד ציין בית המשפט, כי עולה שניסן העביר מסרים כפולים, כאשר מחד גיסא הוא "הרגיע" את המערער ואת עו"ד ורטהיים בעל-פה ובאמצעות חתימתו בראשי תיבות כי הצדדים
--- סוף עמוד 9 ---
הגיעו לסיכום ביניהם. מאידך גיסא, ניסן הותיר לעצמו "פתח נסיגה" תוך שלא השלים את כל הנדרש כדי שהמסמך יהפוך להסכם. עם זאת, כך לשיטת בית המשפט, העילה הרלוונטיות יותר שעשויה להיות לחברה היא של חוסר תום לב במשא ומתן. בית המשפט דחה את טענתה של תע"א לפיה ניסן לא היה מורשה לחייבה בחתימתו, בהיעדר הוכחה לכך.
בית המשפט קיבל את עמדתה של תע"א לפיה ממכלול האמור במסמך 13.7 לא ניתן להסיק מה הוסכם בין הצדדים בנושא התמורה לאמית מכוח ההסכם. הצדדים העידו עדויות סותרות ביחס למנגנון חישוב התמורה והוא אף עבר שינויים בטיוטות המאוחרות יותר שהוחלפו בין הצדדים. מכאן, שלא ניתן לקבוע שהצדדים הגיעו להסכמה מסוימת דיה ביניהם במסגרת מסמך 13.7 בסוגיית התמורה. היעדר הסכמה בנושא זה מקשה על האפשרות לקבוע כי מסמך 13.7 היה הסכם מחייב.
בית המשפט קבע כי חילופי הטיוטות לאחר חתימת מסמך 13.7 אינם מלמדים כשלעצמם על כך שלא מדובר בהסכם מחייב. עוד נמצא כי אמית שינתה במידת מה את התנהלותה לאחר החתימה, קרי, מסרה לגורמים מטעם המדינה הזרה כי אין לה היתר למכור מל"טים תוקפים. אולם, נקבע כי מכיוון שמדובר היה במגעים ראשוניים, קשה לראות בהתנהלות זו אינדיקציה לכך שאמית פעלה מכוח התחייבותה בהסכם הנטען. עוד הוסיף בית המשפט, כי אילו היה המערער סבור שמסמך 13.7 הוא הסכם מחייב, היה צפוי שלאחר שהסתבר כי ההסכם לא ייחתם באופן פורמאלי, יפנה לתע"א ויציין שהוא רואה את מסמך 13.7 כהסכם מחייב לכל דבר, אולם המערער לא עשה כן.
11. לסיכום עניין זה, בית המשפט המחוזי מצא כי השאלה אם מסמך 13.7 הוא הסכם מחייב אינה נקייה מספקות. קיימות אינדיקציות בעלות משקל המצביעות על כך שאינו מחייב, שעיקרן בכך שהמסמך לא נחתם בתחתיתו על ידי תע"א וכן בשאלת קיומן של מסוימות וגמירות דעת ביחס ליסוד התמורה. כל אלה משליכים על סיכוייה של התביעה – לו הייתה מוגשת – להתקבל.