סיכומי הצדדים
228. ב"כ המאשימה, עו"ד אורלי שרגנהיים, טענה בסיכומיה כי הנאשם עבר עבירה של הפרת אמונים וניגוד עניינים על פי חוק התכנון והבניה, בכך שלא פסל עצמו מלדון בעניינו של חברו הקרוב, כחלון, שבקשותיו להיתרים נדונו בוועדת הרישוי שבראשה ישב הנאשם. הנאשם אף ביקש לקדם את עניינו של חברו, ועשה כן באמצעות שימוש בכוחו ובסמכויותיו מתוקף היותו עובד ציבור. אין בכתב האישום טענה לפיה התערבותו של הנאשם הביאה להחלטה מקצועית
--- סוף עמוד 135 ---
שגויה או הסוטה מן הדין, אלא שעצם ההתערבות מהווה פעולה בניגוד עניינים, ובכך מהווה גם הפרת אמונים. לא מדובר בכשל טכני בלבד, אלא החברות העמוקה בין הנאשם לכחלון הביאה את הנאשם לעסוק בדבר שאסור היה לו לעסוק בו, קרי: לקדם, ולעזור ולאשר פעולות שהן בלב העשייה שלו כראש עירייה. בכל הנוגע לעבירה לפי סעיף 47 בחוק התכנון והבנייה, הנאשם על אף חברותו הקרובים עם כחלון, התעלם מהצורך להצהיר על קרבתם כפי שנדרש לעשותו בהיותו יו"ר הוועדה המקומית ויו"ר הרשמ"ק, השתתף בדיונים וחתם על היתרים הנוגעים לבקשות חברו הקרוב, בניגוד לאמור בסעיף 8 לשאלון לאיתור חשש לניגוד עניינים (ת/82) שמילא בדצמבר 2014 בהתאם להוראת היועץ המשפטי לעירייה ולוועדה. בנוגע לעבירה של מרמה והפרת אמונים טענה המאשימה שהוכחה הפגיעה בערכים המוגנים, והוכחו היסוד העובדתי והנפשי שבעבירה. המאשימה הוסיפה כי אינה מייחסת לנאשם מרמה, אלא הפרת אמונים בלבד. כל הגורמים המקצועיים תיארו שהופעל עליהם לחץ על ידי הנאשם לסייע לכחלון.
229. ב"כ הנאשם, עו"ד אשר אוחיון וחן הולנדר, טענו כי הנאשם היה מקבל חבילה של ניירות, והיה חותם עליהם, מבלי שידע שהחברות הן בבעלות כחלון, ומבלי שנתן לכך תשומת לב. מדובר בהיתרים שהוגשו לרשמ"ק, והגיעו אליו לאחר שכל הגורמים המקצועיים אישרו אותם, ולכן בכל מקרה חתם עליהם. לא הוכח שהנאשם ידע שהוא חותם על היתרים לכחלון, וגם אילו היה יודע, המעשה של החתימות על ההיתר ברשמ"ק, אינו חוצה את הסף של התנהגות בניגוד עניינים אשר עולה כדי עבירה פלילית. יחסי הקרבה בין הנאשם לבין כחלון היו ידועים לכל, ואף אחד לא ראה בזמן אמת בעיה עם העניין, ואין זה נכון לקבוע נורמות משפטיות שמנותקות מהחשיבה של האדם הסביר. הנאשם בסך הכל הניח את הטענות של כחלון בפני הגורמים המוסמכים, ולא ניסה להשפיע על החלטתם. ראש עירייה שומע בהרבה מקרים טענות של אזרחים, ומבקש שיטפלו בהם, ואין במקרה זה חריגה מאותו נוהל. הגורמים המקצועיים היו עצמאיים בהחלטותיהם, ולא ראו במעשיו של הנאשם בזמן אמת משום פְסול, ולא היטו את החלטותיהם. אין כאן את הפן המחמיר הנוסף הדרוש להתקיימות העבירה, והרף הפלילי לא נחצה.