סוף דבר – עניינו של סעידה
206. אם תשמע דעתי, נדחה את ערעורו של סעידה בכל הנוגע להרשעתו בעבירה לפי סעיף 3(א) לחוק איסור הלבנת הון.
השופט י' עמית:
הערעורים על העונש
207. בשלב זה נפנה לדון בערעורים על העונש.
בגזר הדין, בית משפט קמא עמד על חלקו של כל נאשם פרשה וקבע מתחם ענישה אחד לכל נאשם בגין האישומים שבהם היה מעורב. בית המשפט שקל במכלול שיקוליו את החלטת המדינה שלא להעמיד לדין בגין חלקו בפרשה עו"ד בשם מאמון יונס, חרף הראיות שהצביעו על מעורבותו; את גזרי הדין שניתנו בעניינם של נאשמים אחרים בפרשה במסגרת הסדרי טיעון; ואת ההבדלים המהותיים בין הנאשמים והמעשים והעבירות השונים שבהם הורשעו.
לאחר שפירט שיקולים לקולא ולחומרא בעניינו של כל נאשם, גזר בית משפט את עונשם כמפורט בפסקה 32 לעיל. אחזור ואזכיר את עונשי המאסר והקנס שהשית בית המשפט שעליהם נסב ערעור המדינה: עאדל – 40 חודשי מאסר ו-40,000 ₪ קנס או 4 חודשי מאסר תמורתו; סעידה – 24 חודשי מאסר ו-60,000 ₪ קנס או 6 חודשי מאסר תמורתו; מרשי – 36 חודשי מאסר ו-20,000 ₪ או שני חודשי מאסר תמורתו; ערטול – 30 חודשי מאסר ו-60,000 ₪ קנס או 6 חודשי מאסר תמורתו; אמיר הייב – 36 חודשי מאסר ו- 60,000 ₪ או שישה חודשי מאסר תמורתו (על שפריר נגזרו 30 חודשי מאסר ו-80,000 ₪ קנס או 8 חודשי מאסר תמורתו) (להלן יחד בחלק זה: המשיבים).
208. המשיבים ערערו על חומרת העונש וטענו, בין היתר, כי יש להתחשב בנסיבותיהם האישיות, עקרון אחידות הענישה וחלוף הזמן מאז שבוצעו העבירות.
כאמור, בתום הדיונים שנערכו בפנינו, סעידה, עאדל ומרשי קיבלו את המלצת בית המשפט וחזרו בהם מערעוריהם על הכרעת הדין ועל גזר הדין (סעידה, למעט בנושא הלבנת ההון כמפורט בפסק דינו של השופט שטיין, כאשר הוסכם כי גם אם יתקבל ערעורו בעניין עבירת הלבנת הון לא תהיה לכך נפקות לעניין העונש). בהתאם להסכמות ולתוצאה אליה הגענו בכל הנוגע לשפריר, נותר להכריע אפוא בערעור המדינה על קולת העונש של כל אחד מהמעורבים האחרים. המדינה ביקשה להחמיר בעונשי המאסר שהוטלו על עאדל, מרשי וערטול. כמו כן ביקשה המדינה להגדיל את שיעור הקנס שהושת על כלל הנאשמים-משיבים, לרבות סעידה ואמיר הייב.
המדינה טענה, בין היתר, כי לא היה מקום לקבוע מתחם ענישה אחד בעניינו של כל נאשם בגין כלל האירועים המיוחסים לו; כי המתחמים שנקבעו ומיקום העונש בתוכם אינם הולמים את חומרת המעשים גם בהתחשב בנסיבותיהם המקלות של הנאשמים; כי אי העמדתו לדין של עו"ד יונס אינה בבחינת אכיפה בררנית ושיקול לקולא, באשר הוא נחשד במעורבות בעסקה אחת בלבד ולא נמצאה ראיה הסותרת את גרסתו בדבר היסוד הנפשי; וכי שיעור הקנסות שהוטלו נמוך ביחס לחומרת העבירות וטובת ההנאה שהייתה צפויה מהן, באופן החוטא לתכלית ההרתעתית שביסוד עונש הקנס.