165. ביחס למחלוקת הנוכחית, ראו גם דברי כב' השופטת דוידוב-מוטולה בעניין מוטור-אפ: "... הפסיקה כיום מאפשרת אם כך שיקול דעת רחב לבית הדין, בכל הנוגע לפסיקת פיצויי הלנה והפחתתם.... נראה כי אין כיום מחלוקת כי טרם פסיקת פיצויי הלנה על בית הדין להפעיל שיקול דעת, הן לגבי עצם פסיקתם והן לגבי שיעורם..."[65].
166. בענייננו, הפירוט שהובא בהרחבה במהלך פסק הדין, מלמד על מחלוקות עמוקות ומשמעותיות בין הצדדים. הגם שהנתבעים נהגו בצורה בלתי ראויה
--- סוף עמוד 50 ---
כלפי התובעת, הרי ששוכנענו כי המדובר במחלוקות כנות. משכך, אין מקום לשיטתנו לפסוק לזכות התובעת פיצויי הלנה כלשהם, לגבי מי מבין סוגי העבודות השונים שבהם היא עבדה עבור הנתבעים.
167. פיצוי בגין אי-מתן הודעה לעובד – סעיף 5(א)(1) לחוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), תשס"ב-2002 מקנה לבית הדין לעבודה סמכות "לפסוק פיצויים, אף אם לא נגרם נזק של ממון, בשיעור שייראה לו בנסיבות העניין", במידה שהמעסיק הפר את חובתו לתת הודעה לעובד.
168. אין חולק כי למסירת הודעה על תנאי העסקה חשיבות רבה, היות שהיא מבטיחה כי לעובד/ת יהיה מידע באשר לתנאי ההעסקה, באופן שיסייע לו/לה לעמוד על הזכויות, והיא גם עשויה לצמצם מחלוקות בין העובד למעסיק[66]. מנגד, הנתבעים טענו כי בהתאם לפסיקה, נדרשת כוונה מיוחדת שתתלווה להפרת ההוראה בדבר החובה ליתן הודעה לעובד.
169. טענת הנתבעים דינה להידחות, בשל הנימוקים הבאים:
ראשית, הפסיקה שאליה הם הפנו מתייחסת לפיצוי הקבוע בסעיף 5(ב)(1) לחוק[67], ולא לסעיף שאליו הפנינו, ויש לשים לב כי המדובר בשני מסלולי פיצוי שונים;
שנית, המדובר בפסיקת בתי דין אזוריים, שאיננה מחייבת בית דין זה;
שלישית, מקובלת עלינו התייחסותה המסתייגת של כב' הנשיאה שפר ביחס לאותה פסיקה, שהביעה גישה אחרת, וכתבה כדלקמן[68]:
"נעיר כי על פי גישה רווחת שקיימת בפסיקת בתי הדין האזוריים, פירוש היסוד ב"יודעין" הוא: "כוונה מיוחדת שתתלווה להפרת ההוראה החוקית בה מדובר (אי מתן הודעה לעובד או אי מתן תלוש שכר), והיא כוונה שהפרת הוראת החוק תקדם אפשרות לפגיעה בזכויות העובד על ידי יצירת אי וודאות
--- סוף עמוד 51 ---
שלמניעתה נחקקה ההוראה.". [סע"ש (י-ם) 51723-06-12 שמעון גנדל – צרכניית החסד (14.04.15), בסעיף 57 לפסק הדין].
כשלעצמנו התקשינו להסכים לפרשנות זו. נוטים לסבור כי בהתאם ללשון הסעיף, על רקע תכליתו, כל שנדרש כדי לבוא בגדריו של היסוד ב"יודעין" הוא מודעות להפרה. ראשית, כך מצווה לשון החוק. שנית, ובמישור תכלית הנורמה, יש לקחת בחשבון את חשיבותה היחסית הרבה של הזכות, בהיותה גורם חשוב מאין כמותו במימושן של זכויות המגן של העובד, ובפרט של עובדים מוחלשים. כמו-כן, יש לקחת בחשבון את העובדה, כי כאמור מלכתחילה הסדר זה נקבע במטרה להתמודד עם מצב בו הפרת החובה היא תופעה רווחת, ואי הצלחת האיסור הפלילי להתמודד עם מצב זה. בנסיבות אלו, החשש הוא כי פרשנות מצומצמת של הסעיף, באמצעות צמצום פרשנות היסוד ביודעין, מרוחקת מתכלית החקיקה. הניסיון שנצבר מאז שנחקק סעיף 5 הנ"ל ועד היום, והעובדה כי אי מסירת הודעה לעובד עודנה חזון נפרץ – מחזקים חשש זה. נוכח הדברים הללו, מתקשים אנו לראות מדוע מתבקשת דווקא צמצום פרשני של היסוד "ביודעין" – אשר עלול להפוך את סעיפים 5(ב)(1) ו-(2) לאות מתה."