כפי שנקבע לעיל, ואף אין מחלוקת על כך, הנתבעים 4 ו-5 אינם רשומים כבעלי מניות של הנתבעת 1, ואף אינם בעלי שליטה. במסגרת תיקון מס' 3 לחוק החברות התשנ"ט -1999 (חוק החברות (תיקון מס' 3), התשס"ה – 2005), בוטל סעיף 54(ב) לחוק החברות אשר אפשר להטיל אחריות אישית לא רק על בעלי המניות בחברה, אלא גם על דירקטורים ונושאי משרה בה, מקום שמתקיימת עילה להרמת מסך. יוצא אפוא, כי מכניסתו של תיקון 3 לחוק החברות, הרמת מסך במקרים המנויים בסעיף 6 לחוק החברות יוחדה לבעלי המניות בחברה ולא תתבצע הרמת מסך כנגד אורגן בחברה בכובעו כמנהל או נושא משרה (ראו: ע"א 10582/02 בן אבו נ' דלתות חמדיה בע"מ, (פורסם בנבו) (16.10.2005) עמוד 12; ע"א 8910/05 א. אדמון בע"מ נ' וינבלט, (20.9.07) עמוד 32).
למעלה מן הצורך ייאמר, כי אף אם היה חל חוק החברות בנוסחו טרם תיקון מס' 3, הרי שהתובעת לא הציגה תשתית ראייתית להוכחת טענתה, כי הנתבעים 4 ו-5 פעלו בחוסר תום-לב תוך שימוש באישיות המשפטית הנפרדת של הנתבעת 1 כדי לקפח את זכויותיה כנושה של החברה.
שתי העדות מטעם התובעת לא תמכו בגרסת התובעת. גב' יעקב העידה לעניין גובה החוב בלבד של הנתבעת 1 ולגב' שעיו אין כל ידיעה אישית או ראיה התומכת בטענה, כי הנתבעים 4 ו-5 פעלו בחוסר תום לב וקיפחו את התובעת ואף מעדותה עלה, כי היא כלל לא טיפלה בתיק של הנתבעת 1 בעירייה לפני חודש נובמבר 2014 (ראו: פרוטוקול מיום 5.1.21 עמוד 15 שורה 27, ועמוד 16 שורה 5).
יובהר, כי מצב דברים בו בעל מניות מנסה להציל את החברה על-מנת להמשיך את פעילותה העסקית והעברת תשלום לספקים שבלעדיהם לא ניתן להמשיך ולתפעל את האולם, אינה מהווה התנהלות העולה לכדי חוסר תום-לב והעדפת נושים פסולה, ולא ניתן לראות בכך שימוש לרעה במסך ההתאגדות.
יתרה מכך, עצם העובדה כי הנתבע 5 הקים את הנתבעת 2 על-מנת לסייע לפעילותה של הנתבעת 1 אינה מהווה תמיכה להרמת מסך:
"...גם ניסיונו של המערער "לצאת מהבוץ" על-ידי הקמת חברה חדשה – טענה אותה הזכיר בית המשפט, אך לא קבע ממצא עובדתי לגביה – אינו מוביל בהכרח למסקנה כי יש לחייבו בחובות החברה. ההחלטה להקים מספר חברות, כשלעצמה, אף היא אינה מספיקה כדי להצדיק הרמת מסך, אלא יש להראות כי אין להקמת החברות רציונל כלכלי לגיטימי או, למשל, כי בעלי המניות רוקנו את החברה מנכסיה במטרה להתחמק מתשלום חובות (ראו לדוגמה ע"א (מחוזי חי') 2555/04 א.שרי פרויקטים שריג בע"מ נ' חנוכה מאיר, [פורסם בנבו] תק-מח 2005(1) 5975 (2005); דיני תאגידים, בעמ' 310-308). נדמה שבענייננו ניתן להוסיף ולומר כי אין זה ברור מאליו שהקמת מספר חברות יצרה חובות גבוהים יותר או פגעה בעירייה. לפיכך אף אין מובנת מאליה טענת העירייה לפיה הקמת החברות נועדה דווקא להונות את רשויותיה ולהתחמק מתשלום ארנונה. אכן, רשויות מקומיות נתקלות לעיתים קרובות בקשיים כאשר באות הן לגבות את חיובי הארנונה. קושי אחד הוא בגבייה מחברות, בעיקר חברות פרטיות, שמפסיקות את פעולתן ואינן משלמות את חובות הארנונה שהוטלו עליהן. בשל קושי זה חוקק בשנת 2004 סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג-1992, הקובע מנגנון להטלת חובות ארנונה על בעלי מניות החברה. מנגנון זה, שאף הוא כולל גבולות משל עצמו, עשוי אולי לפתור את הקושי שניצב בפני העיריות בבואן לגבות ארנונה, אלא שתיקון החוק אינו חל בענייננו." (ראו: ע"א 4403/06 שפירא נ' עיריית תל-אביב, (פורסם בנבו) (ביום 23.3.11) פסקה 7).
כמו-כן, יובהר, כי אם אכן היו הנתבעים 4 ו-5 בעלי מניות בנתבעת 1 והיו פועלים להעדפת נושים אסורה, הרי שלאחר פירוקה של הנתבעת 1 היו ננקטים נגדם הליכים משפטיים על-ידי המפרק.
לאור האמור לעיל, התובעת לא הרימה את הנטל להוכיח, כי התנאים הקובעים בסעיף 6 לחוק החברות מתקיימים בנסיבות התיק דנן באופן המאפשר הרמת מסך כנגד הנתבעים 4 ו-5, ועל-כן לא ניתן לייחס להם את חוב הארנונה של הנתבעת 1. מכאן, שאף דין טענה זו להידחות.
סיכום
10. אשר על-כן, ולאור כל הנימוקים לעיל, דין התביעה להידחות.
התובעת תשלם לנתבעים 4 ו-5 ביחד ולחוד, הוצאות משפט, ושכר טרחת עו"ד בסך של 25,000 ש"ח (כולל מע"מ), בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום מתן פסק-הדין ועד התשלום בפועל.
המזכירות תשלח עותק פסק הדין לצדדים.
המזכירות תבצע סגירת תיק.