59. לגבי הטענה כי לא בדקו מי עומד מאחורי ההמחאות שנמסרו במעמד כריתת ההסכם וכי הדבר מהווה "עצימת עיניים" – משיבים הנתבעים 1 ו-2 כי האחריות על תשלום התמורה היתה של הנתבע 3, האינטרס שלו היה להפקיד את ההמחאות ואילו היתה עמן בעיה מן הסתם הנתבעים היו מעודכנים על כך בזמן אמת. בנוסף, לא הוכח כי ההמחאות שנשלחו בפקס ממשרד עו"ד שרמן למשרד רו"ח אריה הן ההמחאות בגין התמורה. עו"ד שרמן העיד כי התמורה שולמה בשתי המחאות בנקאיות ולא בהמחאות רגילות. הנתבעים 1 ו-2 עצמם לא זוכרים אילו המחאות שימשו לתשלום התמורה וזאת בשל חלוף הזמן (פ' עמ' 153 ש' 4-11). לטענתם התובע לא הוכיח כי התמורה שולמה בהמחאות רגילות וכי עליו מוטל הנטל להוכיח טענתו, דבר שלא עשה.
60. הנתבעים 1 ו-2 טוענים כי נעזרו במתווך מוכר בתחום, מוטי מנשה, לצורך איתור הרוכש והשלמת העסקה, לכן לא ניתן לייחס להם ידיעה או עצימת עיניים ביחס לקשרי הרוכש עם לילוף ושגיב נציה. עוד טוענים הנתבעים 1 ו-2 כי אין לקבוע שהיתה עליהם אישית חובה לבצע בדיקות ביחס לרוכש, מדובר בנטל שהציבור לא יוכל לעמוד בו. המגעים והמשא ומתן לקראת גיבוש העסקה וחתימת ההסכם נערכו בין עורכי הדין של הצדדים בסיוע המתווך מוטי מנשה. מכאן שיש לקבוע שנערכו הבדיקות הדרושות טרם השלמת העסקה.
61. בנוסף, הנתבעים 1 ו-2 טוענים כי העסקה היתה למכירת החברה כשלד בורסאי ללא הפעילות הקודמת ובכך יש להפחית את החשש מפני קריסה. הנתבעים טוענים שאדם סביר לא היה חושב בנסיבות אלה כי קיים חשש לפגיעה בחברה.
לגבי המבחן התוצאתי – יש לבחון האם החברה הפכה חדלת פרעון לאחר מכירת השליטה בה. במקרה הנדון החברה לא הפכה לחדלת פרעון בתקופה בה הבעלות היתה בידי הרוכש. בזמן אמת היה ידוע למעורבים כי התמורה שימשה לרכישת מלאי. קריסת החברה ארעה רק לאחר שהנתבע 3 העביר מניותיו לידי שגיב נציה. התפתחות זו היתה בלתי צפויה מבחינת הנתבעים 1 ו-2 ולא היתה להם כל מעורבות בנעשה בחברה בשלב זה. לא ניתן להצביע על קשר סבתי בין הסכם המכירה בחודש יולי 2003 לקריסה בחודש אפריל 2004.
לסיכום טוענים הנתבעים כי אין מדובר במכירה חובלת, והתובע לא הוכיח את יסודות העוולה. לא הוכח שהנתבעים 1 ו-2 ידעו, ואף לא הוכח שעצמו עיניים, בעת כריתת הסכם המכירה אודות נסיבות שאדם סביר שהיה יודע עליהן היה צופה ברמת וודאות גבוהה כי כתוצאה מהמכירה תתמוטט החברה. טענות התובע מתבססות על חוכמת הבדיעבד.