השיקולים שעל התובע לשקול בשאלה אם להעמיד אדם לדין קבועים בסעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי שלשונו: "ראה תובע שהועבר אליו חומר החקירה שהראיות מספיקות לאישום אדם פלוני, יעמידו לדין, זולת אם היה סבור שנסיבות העניין בכללותן אינן מתאימות להעמדה לדין". הכרעה בשאלה זו, ובפרט בשאלה אם "נסיבות העניין מתאימות להעמדה לדין", מחייבת איזון בין שורה של שיקולים ובין יתרונות הפעלת האכיפה העונשית לבין חסרונותיה (בג"ץ 5699/07 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד סב(3) 550, 627 (2008) (להלן: עניין פלונית)). בין שיקולים אלה ניתן למנות, בין היתר: את חומרת העבירה ונסיבות ביצועה; את שכיחות התופעה העבריינית; את חלוף הזמן מביצועה; את נסיבותיו האישיות של החשוד; את הנסיבות הקשורות בנפגע העבירה; ואת קיומו של אפיק משפטי חלופי להליך הפלילי (הנחיית פרקליט המדינה 1.1 "אי פתיחה בחקירה או סגירת תיק בעילת 'נסיבות העניין בכללותן אינן מתאימות לפתיחה בחקירה/להעמדה לדין'" (2.9.2019) (להלן: הנחיית פרקליט המדינה); כן ראו: בג"ץ 4845/17 חמדאן נ' היועץ המשפטי לממשלה, [פורסם בנבו] פסקה 10 לפסק דינו של השופט ג' קרא (28.10.2019) (להלן: בג"ץ חמדאן); בפסק דין זה התקיים דיון נוסף, וראו החלטת הנשיאה א' חיות: דנג"ץ 7491/19 נאור נ' חמדאן [פורסם בנבו] (27.4.2020) (להלן: החלטת הנשיאה א' חיות בדנג"ץ חמדאן)). שיקול הדעת הרחב שנתון לרשויות התביעה בשילוב עם העוצמה הרבה שמחזיקות בידן, מחייבים כי הפעלת שיקול דעת זה תהיה קפדנית וזהירה (קנת מן, בעמ' 190). לא בכדי, הנחיית היועץ המשפטי לממשלה 4.3001 "טיעון לפני הגשת כתב אישום פלילי (שימוע)" (1.7.1991) נפתחת במילים הבאות:
"אחריות כבדה מוטלת על כל מי שבא להחליט על הגשת כתב אישום פלילי נגד אדם, בייחוד בעבירות בעלות אופי חמור ועבירות שיש עמן קלון. יש אשר אפילו זיכוי בדין, אין בו כדי לתקן נזק, שנגרם מתוך אישום שלא היה צידוק להגישו" (שם, סעיף 1; כן ראו: בג"ץ 6781/96 אולמרט נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נ(4) 793, 808-807 (1996) (להלן: עניין אולמרט)).
ובמקום אחר כבר נכתב כי:
"[]ראוי איפוא שתובע ישקול בכובד ראש אם יגיש ואם לא יגיש כתב אישום בעניינו של פלוני [...] לעולם יזכור תובע ותשמור פרקליטות מה כוח ושליטה על חיי אדם וכבודו ניתנים בידיהם" (בג"ץ 5537/91 אפרתי נ' אוסטפלד, פ"ד מו(3) 501, 511 (1992)).