בהתבסס על התוויות הפסיקה וכפי שפורט לעיל בהרחבה, סקרה המפקחת את הוראות המפרט ובהתבסס על הוראות אלו וכן, על העדויות כפי שנשמעו בפניה ובכלל כך בפרט עדות עו"ד מטעם הקבלן, עדויות המערערים מהם עלה כי אף הם סבורים כי הזכות לעשות שימוש במכפילים היא שלהם בלבד - קרי היא זכות פרטית וכן בהתבסס על הראיות אשר הוצגו בפניה, מהן למדה על התנהלות הצדדים לאחר ההסכם – קבעה המפקחת כי במסגרת הסכמי המכר הוצאו מכפילי החנייה מפורשות מגדרו של הרכוש המשותף והוצמדו לדירות. בקביעותיה אלו של המפקחת לא מצאתי כל שגגה. יתרה מכך, אציין כי אף שהמערערים טוענים כי נפלה שגגה בעניין זה לאור הפסיקה ולפיה הוצאת רכוש מגדרו של הרכוש המשותף צריכה להיעשות בהוראה מפורשת, הרי שבפועל לא מגלה הערעור כל טעות בקביעותיה אלו של המפקחת הנוגעות להצמדת מכפילי החנייה (בהבדל משגגה נטענת בקביעותיה הפרשניות הנסבות על הוראות הסכמי המכר והמפרט באשר לחובה לשאת בהוצאות מכפילי החנייה).
במאמר מוסגר אציין כי במסגרת הערעור טענו המערערים שקביעת המפקחת ולפיה המשיבים יישאו בהוצאות החשמל, עומדת בסתירה לקביעתה ולפיה המכפילים הם רכוש פרטי. טענה זו אין בידי לקבל משעיון בפסק דינה של המפקחת מעלה כי קביעתה זו, בדבר חיוב המשיבים בהוצאות החשמל, התבססה כל כולה על הודאתם של המשיבים בחובתם לשאת ברכיב זה, נוכח חיבור מערכת מכפילי החניה לשעון המרכזי- הא ותו לא.
12. לאור זאת, הנני מוצאת לאמץ את קביעת המפקחת ולפיה מכפילי החנייה מהווים רכוש פרטי אשר הוצא מגדרו של הרכוש המשותף והוצמד לדירות הפרטניות. משכך, אפנה לבחון על מי לשאת בהוצאות החזקתם של מכפילי החנייה. בהקשר לכך, הרי שכפי שפתחתי וציינתי, מהוראות סעיף 58 לחוק המקרקעין נובע כי לא חלה על כלל בעלי הדירות החובה לשאת בתשלום הוצאות מכפילי החנייה, משאלו הוצאו מגדרו של הרכוש המשותף. בהתאמה לכך ותוך שילוב עם הוראות סעיף 6(א) לחוק המכר, הרי שכל ספק פרשני, באשר להוראות הסכמי המכר, יפעל לרעת המערערים, הטוענים כי בניגוד להוראת הדין על המשיבים לשאת בהוצאות מכפילי החנייה.
לגופם של דברים - כפי שפורט לעיל בהרחבה, הצדדים מזה ומזה הפנו להוראות הסכמי המכר ולפרשנותם, תוך טיעון כי אלו תומכים בטענותיהם באשר לשאלה על מי הוטלה החובה לשאת בהוצאות מכפילי החנייה. המפקחת בחנה את טענות הצדדים וקבעה כי פרשנותם של הסכמי המכר מלמדת חיזוק לטענות המשיבים ולפיהן על בעלי הדירות להן הוצמדו מכפילי החנייה לשאת בהוצאות החזקת מכפילי החנייה. קביעה זו השתיתה המפקחת הן על בחינת סעיפי הסכמי המכר, תוך שצוין כי אלו על פניו קובעים הוראות סותרות לעניין הנשיאה בהוצאות, הן על קביעת ממצאי מהימנות בכל הנוגע לעדותה של עורכת הדין שי מטעם הקבלן והן על קביעות עובדתיות הנסבות על התנהלות המערערים לאחר החתימה על הסכם המכר, אשר לימדה כי אלו התייחסו למכפילי החנייה כרכוש פרטי וסברו כי אכן הוצאותיהם אמורות להיות מוטלות עליהם.
לאחר שבחנתי את פסק דינה של המפקחת לעניין זה, לא מצאתי להתערב בו. זאת ראשית משרואה אני עין בעין עם המפקחת בקביעתה כי הסכמי המכר נוסחו באופן קלוקל ועל פניו יש בהוראותיהם משום סתירה. כיוון שכך ובשים לב לקביעתי ההתחלתית ולפיה כל ספק פרשני יוטל לפתחם של המערערים, די בסתירות בהוראות המלמדות על ספק פרשני, כדי להוביל לדחיית טענותיהם של המערערים.
אלא שבמקרה דנן, לא הסתפקה המפקחת בספק הפועל לרעת המערערים והוסיפה ומצאה חיזוק לפרשנות ולפיה על המערערים לשאת בהוצאות המכפילים. זאת, ראשית תוך מתן עדיפות לסעיף 59 למפרט, אשר הוגדר על ידה כסעיף ספציפי שלו עדיפות אל מול סעיף 6.1.1 למפרט שהוגדר כסעיף כללי. נוסף על כך פירשה המפקחת את הוראת סעיף 11 להסכמי המכר, באופן שיש בו כדי ליצור קוהרנטיות בין הוראות הסכמי המכר, כאשר לפי פרשנותה הוא עוסק ביחסים בין בעלי הדירות במכלול לבין הקבלן תוך קביעה כי אלו יישאו בין היתר בהוצאות מכפלי החנייה ואולם, אין בו כדי לקבוע קביעה הנוגעת לשאלה מי מבין בעלי הדירות יישא בהוצאות אלו. עוד השתיתה המפקחת את הכרעתה על ממצאים הנוגעים לעדויות אשר נשמעו בפניה ואשר מבוססים על התרשמותה מאלו מ"כלי ראשון". בקביעותיה אלו של המפקחת לא מצאתי כל שגגה בכלל וכזו המצדיקה התערבות (בשים לב לכך שמדובר בהתרשמות ישירה של הערכאה הדיונית) בפרט. משכך, הנני קובעת כי בדין נקבע על ידי המפקחת שבמקרה דנן לא מושתת על המשיבים החובה לשאת בהוצאות מכפילי החניה לבד מבהוצאות החשמל השוטפות בגין מכפילים אלו.