530. אומנם לפי לשון הפתיחה של הסעיף, הוראת סעיף 20(ג)(1) לחוק העונשין מתייחסת רק לעבירות המחשבה הפלילית, אך אני סבור כי בענייננו, לאור קביעתי האמורה כי במסגרת עבירת הרשלנות לפי סעיף 338(א)(3) לחוק העונשין קיים תנאי מקדים ונפרד המחייב הוכחת מודעות בפועל לעניין "החזקת" האש או החומרים הלקיחים ולשליטה בהם, הרי שיש מקום לאמץ גם את עקרון "עצימת העיניים", כפי שפורש בפסיקה, גם כתחליף לדרישת מודעות זו. אי אימוץ תחליף זה לדרישת המודעות בפועל יביא לצמצום ניכר מידי של היקף תחולת הסעיף באופן שאינו עולה בקנה אחד עם תכליתו ומטרתו.
531.
532. --- סוף עמוד 91 ---
533.
534. בהתאם לפסיקה, הרי שבמסגרת עקרון עצימת העיניים יש לראות את הנאשם כבעל מודעות לכל דבר ועניין מקום בו הוכח כי התעורר בו חשד סובייקטיבי שבצידו הימנעות מבירור. במילים אחרות, יש להוכיח כי הנאשם הספציפי חשד בפועל בדבר מה, וכי הוא נמנע מבירור חשד זה. דרישת הסובייקטיביות מהווה מענה לעקרון האשם ולשיקולי מדיניות נוספים אשר בבסיס הדין הפלילי, כגון הרתעה, הכוונת התנהגות והגשמת תכליות חברתיות שונות (ע"פ 3870/20 בנימין דברה נ' מדינת ישראל (נבו 29.07.2021; להלן: "פרשת דברה"); ע"פ 7704/13 יעקב מרגולין נ' מדינת ישראל, פסקה 43 לפסק דינו של השופט הנדל (נבו 08.12.2015; להלן: "פרשת מרגולין"); ע"פ 5529/12 אהרון אוהב ציון נ' מדינת ישראל , פקסאות 21-22 לפסק דינה של השופטת חיות, וסקירת הפסיקה והספרות המובאות שם (נבו 09.11.2014; להלן: "פרשת אוהב ציון"); ע"פ 5938/00 ניסים אזולאי נ' מדינת ישראל, פסקאות 15-16 לפסק דינה של השופטת בייניש, נה(3) 873 (2001) ""מח" (להלן: "פרשת אזולאי")).
535. עוד נקבע בפסיקה כי החשד הנדרש לא צריך להיות כבד, בהסתברות גבוהה או קרובה מאוד למודעות, וכי די ב"חשד ממשי" לצורך הוכחתו, כאשר "אמת המידה של "חשד ממשי" נותנת מענה עקרוני לשאלה מהי רמת החשד הנדרשת, אך יש להודות כי גם קריטריון זה גמיש וניתן ליישמו בדרכים שונות בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה, ומכל מקום אין לשלול את האפשרות שעבירות ונסיבות שונות יצדיקו לצקת תוכן שונה לרמת החשד, לרבות החשד הממשי." (פרשת דברה סעיף 5 לפסק דינו של השופט הנדל; פרשת אזולאי בפסקה 15 לפסק דינה של השופטת בייניש; פרשת אוהב ציון בפסקה 22 לפסק דינה של השופטת חיות והסקירה המובאת שם).
536. כמו כן נקבע כי במסגרת היקף בירור החשד הנדרש יש חשיבות לרמת החשד הסובייקטיבי שנותרה בנאשם לאחר שביצע את הבירור (ואין חובה שהבירור המבוצע יסיר בביטחון מוחלט את החשד), לחומרת העבירה בה עסקינן, לערך החברתי שבביצוע הפעולה ולשאלה אילו פעולות ניתן להמשיך ולבצע כדי לברר טוב יותר את החשד, אם בכלל, כשבין השיקולים אף עשויים להיות יחסי גומלין. הכל תלוי נסיבות ועבירה (פרשת דברה בפסקה 6 לפסק דינו של השופט הנדל; פרשת אוהב ציון בפסקה 22 לפסק דינה של השופטת חיות והסקירה המובאת שם).