""מחדל" - הימנעות מעשייה שהיא חובה לפי כל דין או חוזה."
555. בפסיקה נקבע שכדי לייחס לנאשם ביצוע עבירה על דרך המחדל יש להצביע על מקור חובה נורמטיבי, בין מכוח הדין ובין מכוח חוזה, שמטיל על הנאשם חובת עשייה. מקור חובה זה עשוי להילקח מכל דין, לרבות הדין האזרחי וההלכה הפסוקה. בהתאם לכך נקבע כי חובות הזהירות מתחום דיני הנזיקין עשויות להוות כשלעצמן מקור לחובת עשייה לעניין הנורמה הפלילית (פרשת בוחבוט; פרשת עדי).
556. הטלת אחריות פלילית בשל מחדל טומנת בחובה קושי, שכן בניגוד לעבירות מעשה, עבירות המחדל פוגעות יותר בחירותו של האזרח וכן התחושה המוסרית בצידן היא שחומרתן פחותה מזו של עבירות המעשה. בשל כך נקבע בפסיקה כי יש להתייחס אליהן בקפדנות יתרה בהשוואה לעבירות המעשה. יחד עם זאת, יש לזכור כי לצורך הוכחת היסוד העובדתי בעבירה כל שנדרש הוא להוכיח שחובת הזהירות הסבירה הופרה על ידי הנאשם, ואין צורך בבחינת מידת הסטייה מחובת הזהירות או אופי הסיכון שנוצר בשלו (פרשת בוחבוט; פרשת עדי; רע"פ 4348/08 אפרים מאיר נ' מדינת ישראל (נבו 08.07.2010)).
רכיב התוצאה והקשר סיבתי
557. מהגדרת הסעיף עולה כי יש להוכיח שנגרמה לאדם חבלה. "חבלה" מוגדרת בסעיף 34כד לחוק העונשין באופן רחב:
""חבלה" - מכאוב, מחלה או ליקוי גופניים, בין קבועים ובין עוברים;"
--- סוף עמוד 95 ---
בענייננו, הצדדים אינם חולקים על כך שנגרמו לנפגעי העבירה חבלות, אך הנאשמים טוענים, כל אחד מסיבותיו, כי אין קשר סיבתי בין מעשיהם לבין תוצאות החבלה.
558. כידוע, בעבירת החבלה ברשלנות נדרש להוכיח קיומו של קשר סיבתי עובדתי ומשפטי בין ההתנהגות הרשלנית לבין תוצאת החבלה. נקבע בפסיקה כי הקשר הסיבתי נבחן באמצעות מבחן כפול: הקשר הסיבתי העובדתי נבחן על ידי מבחן 'הסיבה בלעדיה אין', במסגרתו יש לבחון האם אלמלא התנהגותו של הנאשם הייתה מתרחשת התוצאה; הקשר הסיבתי המשפטי נבחן באמצעות 'מבחן הצפיות הסבירה', במסגרתו תבחן השאלה האם הנאשם יכול היה לצפות באורח סביר את התוצאה, והאם היה צריך לצפות אותה (ע"פ 119/93 לורנס נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(4) 1, 12 (1994) (להלן: "פרשת לורנס"); פרשת עדי; דנ"פ 404/13 פלוני נ' מדינת ישראל (נבו 15.04.15) (להלן: "פרשת פלוני"); ע"פ 3680/17 יאיר נדב נ' מדינת ישראל (נבו 07.06.18) (להלן: "פרשת נדב")).
559. הפסיקה הכירה בכך שעשויים להיות מקרים בהם הקשר הסיבתי ינותק, בין בשל ניתוק עובדתי, ובין בשל התערבותו של גורם זר, אשר עשוי לתרום להתרחשות התוצאה. לעניין התערבותו של גורם זר, נקבע זה מכבר כי התערבות המשתלבת לתוך המעשה או המחדל הרשלני המקורי, או באה לאחריו, אינה פוטרת כשלעצמה את גורם הנזק הראשוני מאחריות, וזאת אפילו אם מעשיו או מחדליו של הגורם הזר נטלו חלק ביצירת הנזק. המבחן לבדיקה האם התערבותו של הגורם הזר השליכה על קיומו של הקשר הסיבתי הינו 'מבחן הצפיות', במסגרתו נבחן האם האדם הסביר בנסיבות העניין יכול וצריך היה לצפות מראש את התערבותו של הגורם הזר, ואין זה משנה אם מעשהו של הגורם הזר נעשה ברשלנות חמורה, בפזיזות או במתכוון (פרשת יעקובוב; דנ"פ יעקובוב; פרשת לורנס; פרשת פלוני; ע"פ 402/75 אלגביש נ' מדינת ישראל, פ"מ ל(2) 561 (1976); ע"פ 482/83 מדינת ישראל נ' סלים יוסף סעיד, לח(2) 533 (1984)). בהקשר זה יצוין כי לא אחת מצאה הפסיקה שגם מעשי רשלנות חמורים מצד גורם זר מתערב היו צריכים להיות בגדר הציפייה הסבירה (ראה לעניין זה פרשת יעקובוב וכן דנ"פ יעקובוב- שם אישר בית המשפט העליון כי התאבדותה של המנוחה, אשת הנאשם, לא היה בה כדי לנתק את הקשר הסיבתי שבין התעללות הנאשם במנוחה לבין תוצאת מותה).