--- סוף עמוד 166 ---
1035. לצד זאת, מהראיות ומהעדויות עולה כי נאשמת 2 לא ידעה בזמן אמת שט.ח. איננו מד"צ וכי הוא אינו עומד בקריטריונים שקבעה לבחירת תלמידים להצגה באירועים הציבוריים. כך, במכתב ששלחה נאשמת 2 למנהלי בתי הספר והמורים המובילים במהלך ההכנות לפרויקט הקניונים (אשר היוו את הבסיס גם לאוהל אורט) ביקשה נאשמת 2 "...לשלוח לנו בדחיפות רשימת מד"צים תלמידי יא' או יב' המתאימים ומעוניינים להיות חלק מקבוצה מובילה זו" [הדגשות שלי, י.ג.] (נ/34). בנוסף, במסגרת התכתבות דוא"ל שנאשמת 2 לקחה בה חלק בעניין השתתפות בתי ספר בפרויקט הקניונים וביריד המדע, לאחר שכבר התקיימו שני ימי הכשרה במסגרת הכשרת סינגלובסקי, השיבה נאשמת 2 במענה לבקשת נאשמת 1 להסביר כיצד נבחרו התלמידים מבתי הספר, כי: "בפרויקט המד"צים לפיסיקה משתתפים השנה בסה"כ 14 בי"ס והצענו לכולם לקחת חלק ביום המדע (כיכר רבין, 26.3) ובקניונים (6-13.4). ביה"ס שהרימו את הכפפה הם.... תלמידיהם הגיעו כבר לשני מפגשי הכשרה וביום א' [16.03.14, י.ג.] יתקיים המפגש השלישי. כולם מד"צים, כולם ראויים וכולם ישובצו. בנוסף נבחר תלמידים שיציגו פרויקטים מהמגמות הטכנולוגיות..." (נ/46 בעמ' 2).
1036. כמו כן, החל מהודעתה הראשונה במשטרה, וכן בפני, טענה נאשמת 2 באופן קוהרנטי ועקבי, בעניין זה, כי התלמידים שהשתתפו באוהל אורט (בשונה מהתלמידים שהשתתפו ביריד ניו יורק) היו מד"צים, וכי היא לא ידעה שט.ח. לא היה למעשה מד"צ (ת/32 בעמ' 1 ש' 23-24; ת/33 ש' 8-10, ש' 14 וש' 92-95; ת/34 ש' 44-47; פרוטוקול בעמ' 287 ש' 21-32).
1037. בכתב האישום נטען, באופן שגוי, ונאשמת 2 אף הודתה בכך, כי ט.ח. כן הוכשר במסגרת פרויקט המד"צים להדגים ניסויי מדע (סעיף 11). בסיכומיה טענה נאשמת 2 כי מאחר שהודתה במענה לכתב האישום בעובדה זו, יש לראותה כמוכחת כלפיה וכלפי כל נאשם שהודה בה, ומכאן שהמאשימה מנועה ומושתקת בהשתק שיפוטי מלטעון טענה סותרת.
1038. לאור קביעתי האמורה כי נאשמת 2 לא ידעה בזמן אמת כי ט.ח. לא הוכשר כמד"צ בטרם הכשרת סינגלובסקי, אני סבור כי מחלוקת זו הנה שולית, וספק בעיני אם נדרש להכריע בה. כפי שיובהר בהמשך, אינני סבור כי העובדה שט.ח. לא היה מד"צ מהווה נדבך חשוב בשאלת רשלנותה של נאשמת 2, שכן קבעתי כי היא לא ידעה עובדה זו בזמן אמת.
1039. יחד עם זאת, ולמעלה מן הצורך, מצאתי לציין בעניין זה כי על פי סעיף 184 לחסד"פ והפסיקה הנוהגת, רשאי בית המשפט להרשיע נאשם בעבירה שאשמתו בה התגלתה מהעובדות שהוכחו בפניו, גם אם עובדות אלה לא נטענו בכתב האישום, ובלבד שניתנה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן ושלא נגרם לו עיוות דין, כשהמבחן הוא מבחן של פגיעה בהגינות, שגבולותיו הם תחושת הצדק, השכל הישר וחוש הפרופורציה (פרשת בוחבוט; דנ"פ 4603/97 משולם נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו]). מאחר שחומר החקירה הכולל את עדותו של ט.ח., ממנה ניתן ללמוד בבירור כי הוא לא היה מד"צ, היה מצוי בפני הנאשמים כבר בראשית ההליך (ועוד לפני שניתן מענה לכתב האישום על ידם), כך שהיה ברור לכל מראשית ההליך שמדובר בטעות בכתב האישום; מאחר שעניין זה אף עלה עוד בראשית דיוני ההוכחות, כך שלנאשמת 2 ניתנה הזדמנות סבירה וראויה לחקור את ט.ח. בעניין וכן להישאל ולהעיד על כך בעדותה; ומאחר שאין מדובר בענייננו בהפתעה או בחומר חקירה חדש שעלה בעת ניהול ההוכחות - ברור כי ניתנה לנאשמת 2 (ולשאר הנאשמים) הזדמנות ראויה, הוגנת וסבירה להתגונן מפני טענה זו, וכי לא נגרם להם כל עיוות דין.