1908. על הטוען לסייג מוטלת חובת הראיה בלבד, ועליו להקים ספק כי הוא טעה סובייקטיבית. ככל שספק זה הוקם, מועבר נטל השכנוע שלא נתקיימו התנאים ליישום הסייג למאשימה (קדמי – חלק שלישי, בעמ' 694).
1909. על פי הנטען בסיכומי נאשם 5, נאשמת 1 טעתה במצב הדברים, בין היתר, לגבי "מהות תפקידם ברשת אורט, חלוקת התפקידים בצוות אורט לקראת יום המדע והאבחנה בין תחומי
1910. --- סוף עמוד 310 ---
1911.
1912. אחריות לאלה של אנשי הפדגוגיה, ושל והמפיק [טעות במקור, י.ג.] ומהנדס הבטיחות, לאור עדויותיהם, ובמיוחד לאור דבריו החד משמעיים של מנכ"ל אורט..." (סיכומי נאשם 5 בעמ' 100), וכי בחינת התנהגותה בזמן אמת על בסיס אמונתה הסובייקטיבית במצב הדברים מלמדת כי אין להרשיעה בעבירת רשלנות בפלילים.
1913. לאחר שבחנתי את טענת נאשמת 1 על רקע הראיות והעדויות שהוצגו בפני, לא שוכנעתי כי היא אכן טעתה במצב הדברים כנטען או כי היא הצליחה לעמוד בנטל להקים ספק בדבר התקיימות הסייג לאחריות הפלילית בעניינה.
1914. ראשית, כפי שהוסבר לעיל בהרחבה רבה, מהראיות ומהעדויות שהובאו בפני דווקא עולה בבירור כי התפקיד אותו ביצעה נאשמת 1 בפועל היה תפקיד מרכזי מאוד בניהול ובהפקת יריד המדע ואוהל אורט, וכי זה היה גם התפקיד שהוטל עליה לביצוע והאחריות שהיא נטלה על עצמה במודע. מהראיות עולה בבירור כי נאשמת 1 הייתה מודעת היטב לתפקידה ולאחריותה כמנהלת האירוע בפועל וכמפיקה עליונה שלו, וכי כל פעולותיה והתנהגותה בכל השלבים הרלוונטיים מחזקים מסקנה זו.
1915. שנית, בכל הנוגע לדבריו של מנכ"ל אורט, מר צבי פלג, הרי שמצאתי (והדברים הובאו לעיל בהרחבה), בניגוד לטענת נאשמת 1 לפיה עדותו של מר פלג מלמדת שהיא לא הייתה מנהלת האירוע, כי עדותו בבית המשפט והודעותיו במשטרה דווקא תומכות בראיות ובעדויות האחרות לפיהן נאשמת 1 הייתה מנהלת האירוע בפועל, וזאת אף שמר פלג, ככל הנראה לנוכח זיקתו לנאשמים 1 ו-5, שבלטה מעדותו המגמתית, ביקש לתת לתפקיד זה תואר שונה בדיעבד ולצמצמו לכדי עבודה טכנית של "תיאום" בלבד מול הגורמים החיצוניים לאורט.
1916. שלישית, מצאתי כי טענתה של נאשמת 1 בדבר טעות במצב הדברים בנוגע למהות תפקידה אינה עולה בקנה אחד עם קביעתי כי נאשמת 1 ידעה שלא נקבע "מנהל על" אחד אחראי באירוע, וכי לא נעשתה חלוקת אחריות ברורה ומוגדרת בין כל הגורמים, לרבות בנושאי בטיחות, ושדווקא ידיעה זו היא שהעצימה את חומרת ההפרה והסטייה שלה מחובות הזהירות ומסטנדרט ההתנהגות המצופה ממנה. לפיכך, טענתה של הנאשמת 1 לטעות במצב הדברים באשר להגדרת תפקידה ואחריותה אינה כנה ואף אינה סבירה, בנסיבות העניין.