2560. באופן ספציפי, נאשמת 2 ונאשם 5 טענו למחדל חקירה בכך שצבי אריכא, מי ששימש כמפמ"ר פיסיקה בעת הרלוונטית, הודה בפני שושי כהן שהוא מכיר את ניסוי הסירה, ושהיה מעורב ברמה כזאת או אחרת בוועדת ההיגוי של פרויקט המד"צים, לא נחקר במשטרה, וכך גם מר דוד סלע, מי שהיה המפמ"ר כשגובש פרויקט המד"צים (סיכומי נאשמת 2 בעמ' 12-13 סעיף 31; סיכומי נאשם 5 בעמ' 26-33). לטענתם מחדל זה הינו מהותי ופוגעני, וכי הוא שלל את האפשרות לקבוע שבניסוי הסירה טמון סיכון בלתי סביר.
2561. התייחסתי לטענה זו בהרחבה לעיל, במסגרת ניתוח עניינם של נאשמים 2 ו-4. למען הבהירות, אשוב ואציין, כי אינני סבור שמדובר כלל במחדל חקירה. אין המדובר בפעולת חקירה בסיסית החיונית לביסוס יסודות העבירה, וכן אין המדובר בפעולת חקירה שיש לה רלוונטיות לבירור האשמה, לגילוי האמת ולעשיית צדק, או בפעולה הנחוצה לבדיקת טענות הגנה הרלוונטיות לבירור האשמה. זאת, בעיקר לנוכח דברי הנאשם 4 בנוגע לאי ידיעת הגורמים ממשרד החינוך על פרטי הניסויים הקונקרטיים שבוצעו בפרויקט המד"צים, לנוכח קביעתי כי "קו פרשת המים" לצורך בחינת רשלנות הנאשמים ממוקם בשלב האירועים הציבוריים ובפרט ביריד המדע בכיכר רבין, ובשים לב לקביעותי בדבר ההבדלים המשמעותיים והדרמטיים בין נסיבות ותנאי ביצוע ניסוי הסירה בפרויקט המד"צים לבין נסיבות ותנאי ביצועו בשלב היציאה לציבור, ומשאיש לא טען שצבי אריכא, דוד סלע, או כל גורם מקצועי אחר ממשרד החינוך בדק ואישר את ביצוע הניסוי בנסיבות ובתנאי האירועים הציבוריים (ולמעשה הנאשמים אף אישרו שאנשי משרד החינוך לא אישרו קונקרטית את
2562. --- סוף עמוד 407 ---
2563.
2564. ביצוע הניסוי אפילו בפרויקט המד"צים). מכיוון שהבחינה הרלוונטית הנדרשת לשם הכרעה בשאלת נטילת הסיכון הבלתי סביר מצד מי מהנאשמים באירוע יריד המדע ובאוהל אורט אינה בחינת הסיכונים הטמונים בניסוי הסירה כשלעצמו, או אף בתנאי ונסיבות ביצועו בפרויקט המד"צים, אלא בחינתם בתנאי ובנסיבות יריד המדע ואוהל אורט, הרי שאי חקירתם של צבי אריכא, של דוד סלע או של כל גורם דומה בכיר אחר ממשרד החינוך אינה מהווה כלל מחדל חקירה בהקשר זה.
2565. אף אם אקבע כי מדובר במחדל חקירה הרי שבחינת נפקותו הראייתית מעלה כי אין בו כדי להצדיק את זיכויו של מי מהנאשמים, ואף אין בו כדי להביא לחיזוק המשקל הראייתי של טענות ההגנה. לנוכח "קו פרשת המים" לבחינת רשלנותם של הנאשמים, ומיקומה של הטענה דנן בשלבים שקדמו לשלב האירועים הציבוריים, הרי שמדובר במחדל נקודתי בסוגיה בעלת רלוונטיות וחשיבות משנית, ואשר אינו יורד לשורשו של עניין בסוגיות מרכזיות המצויות בליבת המחלוקת. כמו כן, משקלו היחסי בתוך מארג הראיות הכללי והרלוונטי אינו משמעותי, ואף לא הוכח שהוא גרם ל"נזק ראייתי" ממשי למי מהנאשמים. מדובר בעדים שלא הייתה כל מניעה להזמינם לעדות מטעם ההגנה ואף לא הוכח שנגרם כל "נזק ראייתי" עם חלוף הזמן בהקשר זה (גם במשטרה הדברים היו נמסרים בדיעבד). הנאשמים היו חופשיים לזמן את העדים לעדות מטעמם (ואף לשוחח עמם כרצונם טרם זימונם להעיד כדי לברר גרסתם) ומשבחרו שלא לעשות כן, לא יכולים הם לטעון שמדובר במחדל חקירה מהותי. מכאן, שאף אין מקום להניח הנחה ראייתית לפיה אילו בוצעה הפעולה תוצאותיה היו מחזקות ראייתית את טענות ההגנה, ואלי אף יש מקום להניח את ההפך בנסיבות אלו.