"...הוכחתה של עבירה הכוללת רכיב התנהגותי של החזקה עלולה לעורר קשיים ראייתיים, כך במיוחד כשמדובר בהחזקה שאינה פיסית; כשקשה לייחס את הנכס מבחינה פיסית לנאשם; כשהוא נמצא במקום שבו שוהים כמה נוכחים; או כשהוא נמצא במקום השייך למספר נוכחים (רבין וואקי, בעמ' 187). הקושי במקרים אלה מתמקד בהוכחת היסוד הנפשי של העבירה. ודוק: כיצד יוכח שפלוני אמנם ידע כי הפריט האסור נמצא ברשותו או שפלוני הסכים לכך שהפריט מצוי ברשותו של אחר? לשם כך פיתחה פסיקת בתי המשפט כללים שנועדו לסייע בהוכחת היסוד הנפשי הנדרש, תוך הסתייעות בחזקה שבעובדה שלפיה מקום שבו נכח הנאשם במקום שבו שהו אחרים שהחזיקו דבר מה אסור, או במקום שבו מוחזק דבר מה אסור, ונוכחותו לא היתה מקרית, חזקה כי ידע והסכים להימצאותו של הדבר במקום. ניתן לסתור חזקה זו באמצעות הבאת ראיות שיוציאו את מערכת הנסיבות מהקשרה הלכאורי הרגיל (ראו ע"פ 444/75 לוי נ' מדינת ישראל, פ"ד ל(1) 614, 615 (1975); עניין מטוסיאן, בעמ' 101; ע"פ 1345/08 איסטחרוב נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 18.5.09))." [הדגשות שלי, י.ג.]
522. אם כן, נראה כי בכל הנוגע ל"החזקה" הפסיקה התמקדה במודעותו של המחזיק לכאורה. אלא שכאמור, בענייננו עסקינן בעבירת רשלנות, שדי בה באי מודעות לקיום נסיבות העבירה מקום בו אדם סביר יכול היה בנסיבות העניין להיות מודע אליהן. בהתאם לכך ניתן לטעון כי בשונה מעבירות החזקה או סטטוס (בהן נדרשת כוונה פלילית ועצם ההחזקה היא שמצויה בליבת ה"אקטוס ריאוס" המקימה את פליליות המעשה ואת הפגיעה בערכים החברתיים המוגנים), לפי סעיף 21 לחוק העונשין די בהוכחת יסוד נפשי של רשלנות ביחס להחזקה כדי לעמוד בהוכחת היסוד הנפשי. במילים אחרות, ניתן לטעון כי די להוכיח שאדם סביר בנסיבות העניין היה יכול וצריך היה להיות מודע לקיום האש או החומרים הלקיחים ולשליטתו בהם. חיזוק לטענה זו מצוי בטענה נוספת לפיה לא ייתכן שאדם שיתרשל במידה כה גבוהה עד שכלל לא היה מודע לעצם קיום האש או החומרים הלקיחים ולשליטתו בהם, למרות שיכול וצריך היה להיות מודע לכך, לא יורשע בעבירת רשלנות, ואילו אדם שהתרשל במידה מועטה יותר, כך שהיה מודע לעצם קיום האש והחומרים הלקיחים ולשליטתו בהם, אך התרשל באי נקיטת אמצעי זהירות מפני הסכנה המסתברת הכרוכה בהם בדרך נמהרת או רשלנית שיש בה כדי לסכן חיי אדם או לגרום לו לחבלה, כן יורשע בה.