הוספנו אף (בסעיף 364 לעיל) את הדברים הבאים:
"לטעמי החלקים הרביעי והחמישי של הפרסום, שלא היו מדוייקים ולא שיקפו המציאות, נועדו לטעמי לפגוע מעבר לנדרש בתובעים (ראו דבריי בסעיף 351 לעיל). חלקים אלה בפרסום נוסחו בצורה כוללנית והחלטית, באופן שהקורא הסביר (וכאמור המבחן הוא אובייקטיבי, ועמדנו על כך לעיל) עלול לטעות ולחשוב כי כל הפרויקטים שביצעה התובעת בעבור העירייה, נשוא התביעה הכספית, נבדקו ונמצאו חריגים. בעוד שהמציאות היא שנבדק רק גן אחד וגם זאת באופן ראשוני בלבד (ראו נספח 73 לת/12, מכתבו של בר זיו מיום 8.9.2014).
לכן סביר כי ניסוח כזה של מצב הדברים גרם לפגיעה גדולה יותר מהנדרש בתובעים.
לטעמי קשה לנתק את פרסום הדברים כמות שהם (בנספח 55 לת/12) מהתביעה הכספית שהוגשה ביום 16.2.2014, כחודש וחצי לפני הפרסום המדובר (שאף הוזכרה בפרסום הנדון).
כפי שציינתי לעיל כשדנו בעצם הגשת התלונה, שוכנעתי כי התלונה הוגשה ללא קשר לתביעה הכספית. ברם קשה לי לומר את אותם דברים לגבי פרסום הגשת התלונה במתכונתה היא, על החלקים הלא מדוייקים שבה, המשפיעים כאמור על הפרסום או הבנת הפרסום כולו על ידי הקורא הסביר. זאת – תוך הגברת הפגיעה בתובעים...
ניתן לטעמי לקבוע בסבירות ראויה, כי יש קשר בין נוסח הפרסום לבין הגשת התביעה הכספית, באופן שנועד לפגוע מעבר לנדרש בתובעים".
עוד הוספתי לעיל (סעיף 367) כי:
"כפי שהרחבנו לעיל, הפרסום לטעמי עבר את השיעור הנדרש, בוודאי כשאינו מדוייק בחלקיו הרביעי והחמישי. סבורני כי מידת הצניעות היתה יכולה להועיל במקרה דנן על נסיבותיו (ממצאים ראשונים ובהסתמך על פרויקט אחד), ולהוביל את העירייה להימנע מפרסום הגשת התלונה, או להציג בצורה קצרה ומדוייקת, כפי שגם הבהרתי לעיל".
443. במצב דברים זה, כשהפרסום (להבדיל מעצם הגשת התלונה) נעשה:
כמשקל נגד לתביעה הכספית שהוגשה כחודש וחצי עובר להגשת התלונה (ראו גם דברינו בסעיף 453 להלן);
כשהעירייה ידעה כי חלקיו הרביעי והחמישי של הפרסום אינו משקף אף את המציאות בשעתה (והרחבנו על כך לעיל), ויש בו פגיעה מוגברת בתובעים;
כי הבסיס לתלונה בראשיתו, ומחייב השלמות ובדיקות נוספות (ראו מכתבו של בר זיו מיום 9.3.2014 שהוזכר רבות לעיל) ולא ציינה זאת בתלונה בכדי להקטין את נזקם של התובעים;
כשהפרסום בוצע תוך ידיעה או ציפייה ברורה כי יגיע אף לאמצעי התקשורת הארציים ולא רק המקומיים (כפי שארע בפועל);
קשה שלא להסיק בסבירות ראויה כי היתה מצידה של העירייה בפרסום זה (נ/55 לת/12) התנהגות זדונית. קרי כוונה של ממש לפגוע, וכך אני קובע.
סכום הפיצוי הכולל בגין הפרסום
444. כבר בסעיף 343 לעיל ציינתי, כי ככל שאמצא שלעירייה אין הגנה מכח החוק, ניתן לייחס לה אחריות על הפרסומים האחרים, נספחים 56-63 לת/12, מכח סעיף 11(א) לחוק, הקובע כדלקמן:
"פורסמה לשון הרע באמצעי תקשורת, ישאו באחריות פלילית ואזרחית בשל לשון הרע, האדם שהביא את דבר לשון הרע לאמצעי התקשורת וגרם בכך לפרסומו, עורך אמצעי התקשורת ומי שהחליט בפועל על הפרסום, ובאחריות אזרחית ישא גם האחראי לאמצעי התקשורת".
עמדו על כך התובעים בסיכומיהם (סעיף 176) ובצדק. הודעת הדוברות היא שהביאה, וגם היתה מכוונת להביא, את "דבר לשון הרע לאמצעי התקשורת וגרם בכך לפרסומו". מכאן אחריות העירייה בעוולת לשון הרע גם לפרסומים אלה [יחד ולחוד עם גורמים הנוספים המוזכרים בסעיף 11(א) הנ"ל (שנהר, עמ' 98-99), שלא נתבעו בתובענה דנן].
445. יחד עם זאת ובמקביל קיימת הוראת סעיף 7א(ד) הקובעת כי:
"לא יקבל אדם פיצוי ללא הוכחת נזק, לפי סעיף זה, בשל אותה לשון הרע, יותר מפעם אחת".
מכאן לכאורה, כי כל הפרסומים שבאו בעקבות הודעת הדוברות, שמונה במספר, הם "בשל אותה לשון הרע". לכן לכאורה התובעת אינה הזכאית, למרות שמונת הפרסומים שבאו בעקבות הודעת דוברות העירייה על דבר הגשת התלונה (נספח 55 לת/12), אלא פעם אחת בלבד (ראו בנדון טענת העירייה בסעיף 204 לכתב הגנה, כי בכל מקרה עסקינן "במסכת אחת של פרסומים").
האמנם כך הם פני הדברים?
446. לשאלה זאת התייחס השופט עמית בהערת אגב ב"ענין דניאל, פסקה 81, בציינו כדלקמן:
"במסגרת 'המסלול הסטטוטורי', יש לזכור את הוראת סעיף 7א(ד) אשר לפיה הנפגע מהוצאת לשון הרע זכאי לפיצוי ללא הוכחת נזק רק פעם אחת 'בשל אותה לשון הרע'. לכאורה הוראת הסעיף מובנת מאליה, אך יישומה מעורר שאלות פרשניות. ניתן לשאול מהי 'אותה לשון הרע': האם ההבחנה בין פרסום אחד למספר פרסומים תלויה בתוכן הפרסום, במועדו, בזהות המפרסם או בזהות השומעים. כך למשל, האם אדם שמספר לשון הרע זהה לשלושה אנשים שונים בשלוש הזדמנויות תוך זמן קצר, עשוי להתחייב בפיצוי ללא הוכחת נזק בגין שלושה פרסומים שונים או שמדובר ב'אותה לשון הרע'? למיטב ידיעתי, שאלה זו טרם הוכרעה בבית משפט זה, ואף במקרה הנוכחי אינני נדרש להכריע בה...".
447. יחד עם זאת קיימת פסיקה של בתי משפט מחוזיים לגבי שאלה זאת, וממנה עולה כי השאלה צריכה להיות מוכרעת על פי מבחני שכל ישר שבעזרתו נבחן את מהות הפרסום, משך הזמן שחלף בין הפרסומים, הפצתם בין אותו חבר בני אדם או הרחבת הפרסום גם לאחרים וכיוצ"ב.
ראו לענין זה:
ע"א (ת"א) 9712-12-13 "קר" שרותי רפואה בע"מ נ' א.מ.ל. אמריקן לייזר בע"מ [פורסם בנבו] (13.4.2015) – (להלן: "ענין קר");
ע"א (מחוזי חי') 19393-05-13 מויאל נ' בן אברהם [פורסם בנבו] (2014).
448. ניישם את גישת הפסיקה האמורה למקרה דנן, תוך לקיחת הנתונים מת/12, תצהירו של התובע, שלא נסתר בנדון, כדלקמן:
א. יש את הודעת הדוברות מיום 31.3.2014 (נספח 55 לת/12) – המהווה את המקור ליתר הפרסומים, כדברינו לעיל;
ב. יש פרסום באתר האינטרנט של מגזין המושבות מיום 31.3.2014 (נספח 56 לת/12);
ג. יש פרסום ביום 1.4.2014 במסגרת כתבה ששודרה בשעה 14:03 במהדורת החדשות של רשת ב' (נספח 57 לת/12);
ד. פרסום נוסף ביום 1.4.2014 באתר האינטרנט הרשמי של רשת ב', במדור "פלילים ומשפט" (נספח 58 לת/12);
ה. פרסום נוסף ביום 2.4.2014 באתר "חדרה שלנו" (נספח 59 לת/12);
ו. פרסום נוסף ביום 3.4.2014 בגליון "מבט מקומי – העיר חדרה והסביבה" (נספח 60 לת/12);
ז. פרסום נוסף ביום 4.4.2014 במקומון "חדשות חדרה" (נספח 61 לת/12);
ח. פרסום נוסף ביום 4.4.2014 ב"ידיעות חדרה", מקומון של ידיעות אחרונות המופץ לקוראי העיתון באיזור חדרה בסופי שבוע (נספח 62 לת/12);
ט. פרסום נוסף שודר כאייטם בתוכנית "דו"ח אזורי" בתחנת הרדיו "אמצע הדרך", המשדרת בין תל אביב לחיפה ביום 4.4.2014 (נספח 63 לת/12).
449. אלה הפרסומים אותם יש לבחון בגין פרסום התלונה מיום 31.3.2014.
סבורני כי הודעת הדוברות (נספח 55 לת/12) שהיוותה את המקור ליתר שמונת הפרסומים, "נבלעת" בהם בבחינת "אותה לשון הרע" כהוראת סעיף 7א(ד) לחוק. אפילו התובעים לכאורה סוברים כך, שכן בכתב תביעתם ביקשו פיצוי בגין 11 פרסומים (סעיף 162.2 לכתב התביעה), כדלקמן:
שמונת פרסומי התלונה מיום 31.3.2014, המפורטים בסעיפים 448(ב-ט) לעיל;
שלושת פרסומי הפניה למשטרה בשנת 2015 (שלא הוכרו על ידינו כבני פיצוי, כמפורט בהרחבה לעיל במסגרת העילה החמישית), נספחים 80-82 לת/12.
450. כעת נבחן את שמונת הפרסומים האחרים המפורטים לעיל בנוגע לתלונה מיום 31.3.2014 לפי המבחן שבסעיף 447 לעיל.
כל שמונת הפרסומים המדוברים הם בני תקופה סמוכה (מיום 1.4.2014 ועד ליום 4.4.2014);
כולם בעלי תוכן דומה כאמור (אם כי לא זהה), המסתמך על הודעת הדוברות (נספח 55 לת/12);
חמישה מהם מיועדים לתחומי חדרה והסביבה (448(ב)+(ה)+(ו)+(ז)+(ח)). לכאורה אותו חבר בני אדם – תושבי חדרה והסביבה;
שלושה מהם מיועדים לתחום רחב יותר, נגדיר אותו ארצי. לכאורה חבר בני אדם רחב יותר (448(ג)+(ד)+(ט)).
מכאן עולות שתי אפשרויות:
א. את חמשת הפרסומים המיועדים לתחומי חדרה והסביבה, ומיועדים לחבר בני אדם שהינם תושבי חדרה והסביבה – נראה כפרסום אחד הנובע מאותה לשון הרע, ואת שלושת הפרסומים המיועדים לחבר בני אדם רחב יותר (ארצי) נראה כפרסום אחד הנובע מאותה לשון הרע.
במקרה כזה – לפי סעיף 7א(ד) לחוק, עסקינן ב"אותה לשון הרע", ויש לפנינו שתי חטיבות פרסומים השקולים לשני פרסומים בני פיצוי.
ב. את כל שמונת הפרסומים באמצעי התקשורת השונים נראה כשמונה פרסומים שונים, וכמקימים שמונה עוולות נפרדות בנות פיצוי. הגם שחלק מהפרסומים כוון לתושבי חדרה והסביבה וחלק למישור הארצי, אין לומר כי עסקינן באותו חבר בני אדם. יש אפשרות קרובה וסבירה כי בכל אחד מן המישורים, המישור המקומי (חדרה והסביבה) והמישור הארצי, יהיו אנשים שונים שיקראו הכתבות השונות. היינו, כל כתבה תוסיף מאגר חדש של קוראים שנחשפו לכתבה הפוגעת (הגם שיהיו גם קוראים חופפים, וסביר אף במספר לא מבוטל, ולכך יכולה להיות השפעה על סכום הפיצוי שייקבע, אך לא על עצם הפרסום כמקים עוולה נפרדת). בכך מתקיים בכל אחת מן הכתבות אלמנט הפרסום שבהגדרת לשון הרע (סעיף 1 לחוק), ואלמנט הפרסום שבסעיף 2 לחוק ("הגיעה לאדם אחר זולת הנפגע").
במקרה כזה אין עסקינן ב"אותה לשון הרע" לפי סעיף 7א(ד) לחוק, ויש לפנינו שמונה פרסומים נפרדים בני פיצוי.
כפי שציין כב' השופט עמית בענין דניאל, עסקינן בשאלה פרשנית שאינה פשוטה. כשלעצמי, העדפתי את האפשרות השניה מהטעם שפורט בה.
סבורני, כי שיקולי מדיניות משפטית ראויה מובילים לבחירה באפשרות השניה (השווה לענין זה ענין קר, סעיפים 33-35). אם לא נאמר כך, כל אדם הרוצה להפיץ לשון הרע על חברו, יפרסם זאת באמצעי תקשורת מקומיים ו/או ארציים, יגביר הפגיעה בנפגע, ויטען כי הפיצוי צריך להיות מוגבל מכח סעיף 7א(ד) לחוק כיוון שעסקינן ב"אותה לשון הרע". קשה לקבל זאת.
יחד עם זאת, במקרה דנן על נסיבותיו, סבורני כי האפשרות הראשונה דלעיל תשפיע על סכום הפיצוי הכולל שאפסוק בגין שמונת הפרסומים הפוגעים הנ"ל, שיתבצע בהתאם לאפשרות השניה.
היות שעסקינן בפרסומים בעלי תוכן דומה שהתפרסמו בתאריכים סמוכים, ויש סבירות כי חלק לא מבוטל של קוראים זהים נחשפו לפרסומים השונים בנדון או חלקם, ניתן להשתמש בנימוק זה כהצדקה שלא ליתן את מלוא הפיצוי הקבוע בסעיף 7א(ג) לחוק. ודוק – סכום הפיצוי שבית המשפט רשאי לפסוק הוא עד הסכום הנקוב בסעיף, כסכום מירבי (ראו הציטוט מענין דניאל בסעיף 425 לעיל) על פי שיקול דעתו; שיקול זה, כך לטעמי, יכול להוות הצדקה שלא לפסוק את מלוא סכום הפיצוי הסטוטטורי כאמור (נעמוד על כך גם בסעיף 453 להלן, העוסק בסכום הפיצויים הראוי לפסוק לתובעים).
451. האם יש מקום במקרה דנן להקל בפסיקת הפיצויים עם העירייה?
סעיף 19 לחוק קובע כדלקמן:
"בבואו לגזור את הדין או לפסוק פיצויים רשאי בית המשפט להתחשב לטובת הנאשם או הנתבע גם באלה:
(1) לשון הרע לא היתה אלא חזרה על מה שכבר נאמר, והוא נקב את המקור שעליו הסתמך;
(2) הוא היה משוכנע באמיתותה של לשון הרע;
(3) הוא לא נתכוון לנפגע;
(4) הוא התנצל בשל הפרסום, תיקן או הכחיש את הדבר המהווה לשון הרע או נקט צעדים להפסקת מכירתו או הפצתו של עותק הפרסום המכיל את לשון הרע, ובלבד שההתנצלות, התיקון או ההכחשה פורסמו במקום, במידה ובדרך שבהן פורסמה לשון הרע, ולא היו מסוייגים."
סעיף קטן (1) אינו רלוונטי למקרה דנן;
סעיף קטן (2) אינו מתקיים בענייננו – הבהרנו בהרחבה לעיל, כי החלקים הרביעי והחמישי של הפרסום לא שיקפו אפילו את האמת לשעתה, וכל שכן את האמת לאמיתה. משכך שוכנעתי כי העירייה, בהקשר לחלקים הרביעי והחמישי של הפרסום, שהשליכו על כל הפרסום כולו בעיניי הקורא הסביר, לא היתה משוכנעת באמיתות הפרסום במועד הפרסום שכן לא שיקף המציאות שהיתה ידועה לה, כעולה מממצאיו של בר זיו באותו מועד.
סעיף קטן (3) אינו רלוונטי למקרה דנן.
סעיף קטן (4) אינו מתקיים בענייננו – בנדון נפנה לסעיף 316(ג) לעיל, שם ציינו כי מיד לאחר הפרסום, ביום 1.4.2014, פנתה התובעת לגנדלמן, באמצעות בא כוחה, במכתב (נספח 68 לת/12), פירטה את טענותיה גם לענין הפרסום האמור, וביקשה כי יפנה לכלל אמצעי התקשורת אליהם פנה ביום 31.3.2014 באמצעות דובר העירייה, ויתנצל על פרסום התלונה. גנדלמן ו/או העירייה לא נענו לפניה, ולא התנצלו (ראו שם);
אם כן, יש לומר, כי מכוחו של סעיף 19 לא זכאית העירייה להקלה בסכום הנזק שייפסק לזכות התובעים.
452. לאור כל האמור לעיל, מצאתי כי ישנם שמונה פרסומים בני פיצוי לזכות התובעים.
מצאתי כי המקור לפרסומים, הודעת הדוברות, נוסחה כפי שנוסחה בכוונה לפגוע.
453. האם אכן יש מקום לפסוק לתובעת את מלוא סכום הפיצוי הסטטוטורי האמור?
אכן עסקינן בשמונה פרסומים הנובעים מהודעת הדוברות שנוסחה בכוונה לפגוע, בעיקר לנוכח היותה משקל נגד לתביעה הכספית, שפגעו בתובעים מעל הנדרש, או הגבירו את הפגיעה בהם (חיזוק לכך ראו את אחת השורות המוגדלות בכותרת הכתבה נספח 62 לת/12, בה נרשם כי "לאחר שחסון הגיש תביעה נגד העירייה בגין הפרשים שהיא חייבת לו לטענתו... הגיעה התשובה. מנכ"ל העירייה הגיש נגדו תלונה במשטרה...". היינו הפרסום היווה משקל נגד לתביעה הכספית. כך לטעמי אנשים הבינו את הפרסומים).
יחד עם זאת, וכדבריי בסעיף 450 לעיל, היות שעסקינן בפרסומים בעלי תוכן דומה שהתפרסמו בתאריכים סמוכים, ויש סבירות כי חלק לא מבוטל של קוראים זהים נחשפו לפרסומים השונים בנדון או חלקם (בין אם במישור המקומי של חדרה והסביבה ובין אם במישור הארצי – ראו האפשרות הראשונה בסעיף 450 לעיל), ניתן להשתמש בנימוק זה כהצדקה שלא ליתן את מלוא הפיצוי הקבוע בסעיף 7א(ג) לחוק.
בע"א 6903/12 Canwest Global Communications Corp נ' אלי עזור, פסקה 61 [פורסם בנבו] (22.7.2015), עמד בית המשפט על שיקולי בית המשפט בפוסקו פיצוי ללא הוכחת נזק מכוחם של סעיפים 7א(ב) או 7א(ג) לחוק. אחד השיקולים הוא בהיקף התפוצה של הפרסום והפגיעה הנובעת ממנו (כן ראו: גנאים, קרמניצר ושנור, עמ' 445).
עוד שיקול משיקולי בית המשפט הוא – משך זמן הפרסום, היקפו, תוכנו, השלכותיו, זהות הנמענים [ראו לענין זה: ת"א (מרכז) 50565-06-11 ספייס-יט בע"מ נ' ג.ג.י. ריהוט משרדי גלובל ישראל שותפות מוגבלת, פסקה 175 והפסיקה המוזכרת שם [פורסם בנבו] (28.7.2021)].
מכאן כי אם הפרסומים דנן, שפורסמו בתאריכים סמוכים והם בעלי תוכן דומה היונק מהודעת הדוברות, מיועדים בשתי חטיבותיהם (ראו אפשרות א' בסעיף 450 לעיל) לקהלי יעד דומים, ניתן לראות בכך שיקול שלא לפסוק את מלוא סכום הפיצוי הסטטוטורי אלא פחות מכך, בהתאם להערכת בית המשפט ושיקול דעתו. זאת כיוון שאז היקף התפוצה וזהות הנמענים (קהלי יעד), הגם שמדובר בשמונה פרסומים, הינם דומים בחלק מן הפרסומים.
עוד סיבה שלא לפסוק את מלוא הסכום הסטטוטורי המלא נעוצה בכך, שבחלק מן הפרסומים המדוברים מופיעה תגובתו של רמי חסון המאזנת הדברים ומפחיתה מהפגיעה הנובעת מהם. כך בפרסומים הבאים שצורפו לת/12: נספח 60, נספח 61, נספח 62 ונספח 63.
454. במצב דברים זה, אם היינו פוסקים לתובעים את מלוא הפיצוי הסטטוטורי ללא הוכחת נזק בסכום של 145,000 ₪ (נכון ליום מתן פסק הדין) עבור כל פרסום בכוונה לפגוע, היה הפיצוי מגיע לסכום של 1,160,000 ₪ (שמונה פרסומים כפול 145,000 ₪);
יחד עם זאת מהטעם המפורט בסעיף 453 לעיל, אפחית ואעמיד הפיצוי על סך כולל של 850,000 ₪, בגין שמונת הפרסומים הפוגעים.
455. לאור האמור לעיל, אני מחייב את העירייה לשלם לתובעים פיצויים בגין פרסום התלונה מיום 31.3.2021, בסכום של 850,000 ₪.