עילה מס' 5 – החלטתו של גנדלמן להגיש תלונה שניה למשטרה נגד התובעת בחודש דצמבר 2015, לאחר קבלת חוות דעת מומחים (שבח) בתביעה הכספית, והוראתו לפרסמה
47. חלק מראיות העירייה בתביעה הכספית היו שתי חוברות עבות מטעם חברת "שבח הנדסה בע"מ. חוברות אלו הוגשו מטעם העירייה וגנדלמן למשטרה, כחלק מהרחבת התלונה הקודמת, בחשד למעשי מרמה והונאה.
ודוק – בסיכומיהם התובעים כבר לא טוענים להגשת תלונה נוספת, חדשה, נגד התובעים או רמי חסון, אלא כי מדובר בהרחבת התלונה הקודמת, הגם שנסגרה מחוסר אשמה, כמפורט לעיל.
48. הדברים פורסמו בתקשורת המקומית ובמרשתת בימים 24.12.15, 25.12.15, ו- 1.1.16. במעשים אלה, כך לטענת התובעים, הנתבעים לכאורה השתמשו לרעה בכוח המשרה לפגוע בזכותו של אחר (רמי חסון והתובעת), והוציאו את דיבתם על ידי פרסום דברים מכפישים עליהם.
49. פסק הדין בתובענה הכספית דחה לחלוטין את האמור בחוות דעת של שבח ואת התזה המקצועית שעמדה בבסיסן, ואף הבהיר כי מדובר בחוות דעת "שלא הייתה הצדקה מלכתחילה להביאה לעולם". חוות הדעת שגיבש שבח התייחסה לחשבונות "סופיים" אשר לא עמדו כלל בבסיס התביעה הכספית ולא הרכיבו את עילתה, והתובעת לא תבעה משהו בגינם.
50. העירייה לא טענה לכל הגנה מכח חוק לשון הרע ולא הוכיחה הגנה כלשהי. גנדלמן בתצהירו (סע' 98) הבהיר כי הוא מסכים עם תוכן הדברים שנאמרו לעיתונות על ידי סגניתו. הסגנית, גב' חדוה יחזקאלי, לא הובאה לעדות ויש לתת לאי הבאתה משקל מיוחד.
טענות הנתבע 1, גנדלמן (גם כעולה מסיכומיו)
51. העילה הרלוונטית לגנדלמן באופן אישי היא העילה הראשונה, שפורטה לעיל במסגרות טענות התובעים.
תמצות טענתו של גנדלמן בהתייחס לעילה זאת היא – התובעים לא הוכיחו עילת תביעה זאת כנגדו המבוססת על חוק לשון הרע.
לדידו של גנדלמן, בתביעת לשון הרע, הנטל מוטל על התובעים להוכיח כי הנתבע ביצע את הפרסום המיוחס לו בכתב התביעה. במקרה דנן התובעים ייחסו לגנדלמן אמירות בעל פה ואחריות לפרסום "חוברת ההשמצות", אולם לא עמדו בנטל ולא הוכיחו ברמת ההסתברות הנדרשת כי גנדלמן אכן אמר וביצע את המיוחס לו. די בכך כדי להביא לדחיית התובענה נגד גנדלמן.
52. באשר לעילה זאת התבססו התובעים בעיקר על עדותה של שירלי. ברם אין ליתן כל משקל לעדותה של שירלי, משני טעמים עיקריים:
א. שירלי היא עד מעוניין ולכן אינה עדה אובייקטיבית – היא הגיעה לדוכן העדים עם "מטענים" אישיים נגד גנדלמן. אין מחלוקת כי באמתחתה יריבות עם גנדלמן ודעתה עליו שלילית עוד מימים ימימה. מכאן כי שירלי הונעה מתחושת נקם נגד גנדלמן ותחושה זו היא שהביאה אותה להעיד נגדו כפי שהעידה.
ב. עדותה של שירלי היא בבחינת עדות כבושה – כבר בחודש מרץ 2015 שירלי חתמה על תצהיר עדות ראשית כעדה מטעם התובעים בתובענה הכספית. על דוכן העדים מסרה שירלי עדות שחרגה ממה שהופיע בתצהיר מטעמה והיא בבחינת עדות כבושה, שאין בפי התובעים להסביר. כמפורט בפסיקה ובספרות, ערכה ומשקלה של עדות כבושה הוא מועט ביותר.
53. בתצהיר עדותה של שירלי נטען כי אמירותיו הלכאוריות של גנדלמן נאמרו בנוכחות אנשים אחרים ו/או נוספים, אולם התובעים נמנעו מלהביא איש מאותם אנשים, אשר שמעו לכאורה את דברי ההשמצות מפי גנדלמן, לעדות. הימנעות התובעים מהבאת עדים וראיות בעניין זה מקימה חזקה כי ראיות אלה היו פועלות לחובתם.
54. התביעה הוגשה בשיהוי, עת התובעים ייחסו לגנדלמן אמירות דיבתיות לכאורה שנאמרו על ידו, ודבר האמירה נודע לתובעים כבר בחודש מרץ 2015. התביעה דנן הוגשה באפריל 2018, למעלה משלוש שנים ממועד היוודע לתובעים דבר פרסום לשון הרע.
הימנעותם של התובעים, באמצעות חסון, מהגשת התביעה בזמן אמת מגלה את דעתם, כי חסון עצמו לא חשב ולא האמין כי עומדת לזכותם עילת תביעה נגד גנדלמן, והימנעותו מהגשת תביעה כאמור מלמדת כי לא נפגעו או ניזוקו מאותן אמירות נטענות.
55. התובעים לא הצליחו לצקת תוכן כלשהו לעילה הנטענת נגד גנדלמן, אשר נפרשה בכתב התביעה כפסקאות סתומות שנוסחו כסיסמאות.
טיעוני התובעים כושלים שמספר מישורים:
א. התובעים לא הצליחו להוכיח עובדתית כי גנדלמן ביצע את הפרסומים הנטענים בחוברת ההשמצות.
ב. גם אם היו מצליחים להוכיח את טענותיהם העובדתיות נגד גנדלמן, התובעים כשלו מלהראות כי היה בכך לבסס את המסקנות המשפטיות שהם מסיקים נגדו לעניין קיומה של הוצאת דיבה/לשון הרע בנסיבות העניין.