הפרסום הראשון בעטיו הוגשה התביעה – פרסום דברים שגנדלמן לכאורה אמר בעל פה:
56. טענת סף בהקשר זה היא כי התובעים לא פירטו כדבעי כיצד עומדת להם עילת תביעה בגין לשון הרע, על אף שהתקנות מחייבות לעשות כן. משכך, אין להיזקק לטענתם ולא קמה חובת הנתבע להזים את מה שלא פורט ולא נטען.
התובעים לא פירטו, ברחל בתך הקטנה, את המועדים בהם נאמרו הדברים, באזני מי נאמרו, את הנסיבות בהן נאמרו (והכל לכאורה), מה היו המילים המדויקות אשר נטען כי מהוות לשון הרע כלפיהם. אי פירוט זה שולל מהתובעים ממילא את עילת התביעה, ומטעם זה דין התביעה בגין עילה זו – דחייה.
57. טענת התובעים הייתה כי גנדלמן הוציא דיבתם באזני שירלי אך לא רק, אלא גם לאזני פעילים רבים בחוגי בית ובמטה הבחירות. טענות אלו לא הוכחו; לא הוכח כי גנדלמן אמר את שיוחס לו בסעיף 14 לכתב התביעה, ובוודאי שלא הוכח כי אמר זאת לאזני פעילים רבים, מתי והיכן.
58. עילה זו מבוססת כולה על תצהיר עדותה של שירלי, שניתן במסגרת התביעה הכספית, אולם כמעט ובלתי אפשרי למצוא אחידות בין עדותה של שירלי בתביעה דנן לבין עדותה בתביעה הכספית.
שירלי מסרה גרסה אחת, שינתה אותה, חוזרת בה מהשינוי וסתרה גרסאות קודמות שמסרה. לא ניתן לסמוך על עדותה של שירלי ואף לא ניתן לבסס בעזרתה ממצא כלשהו.
59. הפרסום בעל פה לא עולה כדי לשון הרע נגד התובע/ים, בהתאם להגדרות החוק והפסיקה, בנסיבות בהן כביכול נאמרו הדברים המיוחסים לגנדלמן (מערכת בחירות ו/או חוגי בית בתקופת בחירות).
60. ככל שייקבע על ידי בית המשפט כי דברים שנאמרו על ידי גנדלמן בנסיבות בהן נאמרו הם בגדר לשון הרע, הרי שעומדות לגנדלמן ההגנות המנויות בחוק:
א. הפרסום הוא "מעשה של מה בכך" – מכח סעיף 7 לחוק לשון הרע חלה גם הוראת סעיף 4 לפקודת הנזיקין, שעניינה ב"מעשה של מה בכך". בהיות הפגיעה מזערית, היא אינה מצמיחה כל סעד לתובע. נוסף על כך, ובשים לב כי הדברים התגלו לתובע כבר במרץ 2015 ואך בחלוף שלוש שנים החליטו התובעים לתבוע בגינם, מהווה התנהלות התובע עדות מובהקת כי הם בעצמם לא חשבו כי עומדת לזכותם עילת תביעה. מכאן ראיה כי גם התובעים עצמם סברו כי הפגיעה בהם היתה מינימלית.
ב. הגנת אמת בפרסום – לפי סעיף 14 לחוק לשון הרע. שני יסודות מצטברים נדרשים להוכחת ההגנה: אמיתות תוכן הפרסום וקיומו של עניין ציבורי בפרסום, וההכרעה בדבר קיומם נעשית לפי מבחן אובייקטיבי. לעניין אמיתות התוכן, גנדלמן מאמין עד היום במה שהאמין גם אז – אי סדרים חמורים בצורת השלטון של אביטן וקשריו, לרבות עם התובע. לעניין קיומו של עניין ציבורי בפרסום, הרי שנושא הפרסום היה אביטן ולא התובע, ודברי הביקורת הופנו נגד אביטן בלבד. אף אם יקבע כי גנדלמן הוציא את דיבת התובע, הרי שהתובע הוא דמות ציבורית בחדרה ולב העניין היה ציבורי. אין חולק על כך כי הייתה תועלת ציבורית בהפניית הדברים לאנשים, אשר הפרסום הופנה אליהם.
ג. הגנת תום הלב – לפי סעיף 15 לחוק לשון הרע, חלה בהתקיים שלושה תנאים: התבטאות שהיא בגדר הבעת דעה; הבעת הדעה נסבה על התנהגות בקשר לענין ציבורי או על אופיו, עברו מעשיו או דעותיו של נושא התפקיד הציבורי; הפרסום נעשה בתום לב.
בראי תנאים אלו ופסיקה שצויינה, טוען גנדלמן כי עומדת לזכותו ההגנה הקבועה בסעיף 15(4) לחוק לשון הרע, משדבריו אינם אלא הבעת דעה על הקשר בין אביטן לבין התובע, כנותן שירותים לרשות המקומית (עיריית חדרה). אין לראות בביטויים שבמחלוקת כחורגים ממתחם הסבירות של ביקורת ציבורית.
בנוסף, מהווה הפרסום ביקורת על פעולה פומבית של התובע (סעיף 15(6) לחוק לשון הרע), שכן הבעת הדעה מתייחסת לעובדות הידועות לציבור או נמצאות בהישג יד.
ההגנה הקבועה בסעיפים 15(2) ו- 15(3) לחוק לשון הרע – חלה אף על פרסומים עובדתיים שאינם אמת, שיש להם חשיבות ציבורית גבוהה. לגנדלמן קמה חובה מוסרית וחברתית להשמיע עמדתו ודעתו בהקשר של התנהלות לא תקינה בעיריה ובקרב ראש העיריה בפרט.
לפי סעיף 16(א) לחוק לשון הרע, די בכך שהמפרסם יוכיח כי עשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15, ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, כדי להקים חזקה בדבר תום לבו בפרסום. מנגד, נטל ההוכחה בסעיף 16(ב) מוטל על הנפגע, התובעים.
הגנת תום הלב רחבה יותר כשענייננו בהבעת דעה על התנהגותו של איש ציבור מאשר הבעת דעה על איש פרטי. גנדלמן העיד והתובע אף העיד על כך, כי הביקורת של גנדלמן היתה מכוונת כלפי אביטן בתפקידו כראש העיריה הקודם, ולא מכוונת כלפי התובע.
61. בין הצדדים לא היתה כל יריבות בעבר ממנה ניתן ללמוד על מטרה זרה, כל שכן כוונה זדונית, שהיתה בפרסום. במסגרת מילוי חובתו החברתית והמוסרית ביקש גנדלמן להתריע מפני כשלים חמורים בתקופת שלטונו של אביטן כראש העירייה ולהגיב עליהם, ואף בכך יש ללמד על היעדר כוונת זדון ומניעים זרים בעשיית הפרסום.
62. טענתו של חסון בסיכומיו, לפיה גנדלמן טען טענות עובדתיות חלופיות, דהיינו מחד גיסא הכחיש את הדברים שיוחסו לו ומאידך גיסא טען להגנות שונות ובכלל זה תום הלב – איננה נכונה ומדובר בסילוף. גנדלמן הכחיש את האמירות שיוחסו לו בכתב התביעה, בהיעדר פרטים כגון הפורום, המקום, המועד וההקשר בו נטען כי אמר הדברים; גנדלמן הודה בדברים שכן זכר שנאמרו, ובהקשר זה טען להגנות העומדות לו בחוק לשון הרע.