הפרסום השני בעטיו הוגשה התביעה – פרסום "חוברת ההשמצות" לכאורה על ידי גנדלמן:
63. עילת התביעה כפי שנוסחה בכתב התביעה, לא הוכחה בהליך שנוהל, לא בראיות ולא בעדים. התובעים כשלו בנסיונם לקשור את גנדלמן לפרסום חוברת ההשמצות, ולא הצליחו לערער את עדותו הסדורה כי גנדלמן לא יזם, לא מימן ולא הפיק את החוברת.
64. התובע אינו יודע מידיעה אישית וישירה, מי פרסם את חוברת ההשמצות שלפי טענתו מהווה פרסום לשון הרע. התובע לא הוכיח כנדרש בהליך אזרחי זה, כי גנדלמן נושא באחריות לפרסום, ו/או הפקה ו/או הפצת חוברת ההשמצות.
65. התובעים נסמכים על עדויותיהם ותצהיריהם של עדים מטעמם, שלא העידו על דברים שיודעים מכלי ראשון, ואשר הם כולם גורמים הנמנים באופן מובהק על מתנגדיו של גנדלמן, וחלקם אף התמודדו נגדו בבחירות האחרונות על תפקיד ראש העירייה. עדי התובע שהובאו ליתן עדות בעניין חוברת ההשמצות הם עדים מעוניינים שעדותם מוטה, ועל כן משקלן הראייתי הינו אפסי.
איש מנותני התצהירים לא הצהיר כי ידוע לו שגנדלמן אכן אחראי למעשה הפרסום, ולמעשה כל האמור בתצהירים הוא לא יותר מאשר השערה סובייקטיבית של העדים.
66. למשל, עדותה של שירלי, שהיתה ארוכה ובכל זאת לא הכילה מילה, ולו חצי מילה, הקושרת את גנדלמן לחוברת ההשמצות. עדותה הסתכמה בכך שאינה יודעת מי ערך או יזם את חוברת ההשמצות; לא יודעת מי הדפיס החוברת והיכן, וכן לא ידעה כיצד הופצה.
העדר נזק
67. לאור כל האמור לעיל, לאחר שהוכח שאין ראיה לכך שהפרסומים נעשו על ידי גנדלמן ובפרט כי נעשו בזדון, אין להטיל אחריות או חבות כלשהי על גנדלמן.
יחד עם זאת ככל שיימצא לנכון להטיל אחריות, הרי שגנדלמן יטען כי התובע לא הצליח ואף לא ניסה להוכיח נזק כלשהו, ובהתאם אין מקום לפצותו.
68. הפיצוי הסטטוטורי הקבוע בחוק לשון הרע איננו סכום קבוע אלא מתחם של סכומים, הנע בין 0 ₪ ל- 50,000 ₪. במסגרת זו רשאי בית המשפט גם לפסוק פיצויים אפסיים.
69. בתביעה לפיצוי ללא הוכחת נזק, על בית המשפט להשתכנע כי הפרסום הפוגע אכן הזיק לתובעים, ובמקרה דנן לא הוכחה גרימת נזק כלשהו.
טענות נתבעת 2, עריית חדרה (גם כעולה מסיכומיה)
70. בכתב ההגנה מטעמה, טענה העירייה לסילוק התביעה דנן מכמה טעמים מקדמיים:
א. מעשה בית דין – השתק עילה (עילה 2) והשתק פלוגתא (עילה 3). כתב התביעה פורס כלפי הנתבעת טענות ממוחזרות שחלקן הגדול עלה בעבר במסגרת תובענות שהוגשו נגד הנתבעת ונדחו בפסקי דין חלוטים. למשל, טענות התובעים נגד החלטה פסולה לכאורה של ועדת השלושה וטענות נגד שיקולים זרים לכאורה של ראש העירייה, נדונו ונדחו במסגרת העתירה המנהלית שהגישה התובעת נגד הנתבעים.
ב. מיצוי עילה – תובע שלא קיבל מראש את אישור בית המשפט שלא לכלול סעד פלוני במסגרת תובענה שהגיש, לא יוכל לתבוע מאוחר יותר את הסעד שלא תבע. התובעים בתביעתם הכספית לא ביקשו, וממילא לא קיבלו היתר מבית המשפט, לפצל את סעדיהם (בגין נזקים כספיים ואחרים שנגרמו להם לכאורה, עת הגישו את התביעה הכספית). משכך, מן ההכרח לסלק את התובענה דנן בשל מיצוי עילה.
העילות בתובענה דנן מבוססות כולן על אותה מסכת עובדתית שכבר הוכרעה, למעט התלונה במשטרה שהוגשה לאחר הגשת התביעה הכספית ולפני הגשת התביעה דנן. התובעים מיצו את עילתם בעניין מסכת עובדתית זאת מעל ומעבר, ודי בכך כדי להצדיק את דחיית התובענה על הסף.
ג. שימוש לרעה בהליכי משפט – מדובר בתביעת השתקה. התעקשות התובע לנהל את התביעה באופן אישי נגד נתבעים 1-5, על אף שהעירייה הביעה נכונות לכך שהחבות המיוחסת להם, ככל שתוטל, היא באחריותה, מלמדת שהתוצאה הסופית איננה זו החשובה לתובע, אלא הרצון להשתיק ולהפחיד עובדי ציבור.
התובענה דנן מסווגת כתביעת השתקה, הן מאחר שהוגשה על סכום גבוה מאד של עשרה מיליון ₪, והן מאחר שהיא כוללת טענות סרק עובדתיות ומשפטיות ומיועדת להתיש את המשיבים מעצם הצורך להתמודד עמן, ללא חשיבות לתוצאה הסופית.
71. עילה מס' 2 – קרסה טענת התובעים בעניין נטילת עבודות מהתובעת על ידי ראש העיר.
א. התובעת לא הביאה כל תימוכין לטענתה, זולת אמירות כלליות על תחושות ומחשבות של מי מבין העדים.
ב. הבסיס להעברת עבודות לתובעים היה חוזה המסגרת שנחתם מול העירייה בשנת 2010, ואשר הוארך מספר פעמים, מעת לעת. כל ההארכות נחתמו בתקופת כהונתו של אביטן, כאשר ההארכה האחרונה היתה בתוקף עד פברואר 2014 בלבד. אף בתקופה בה חוזה המסגרת היה בתוקף, לא היתה העירייה מחויבת להעביר לתובעת פרויקטים.
ג. אין מדובר במצב בו הקבלן החל לעבוד ללא הזמנת עבודה חתומה, ביצע את הפרויקט וכעת במחלוקת עם העיריה על זכותו לקבל תשלום בגין הפרויקט שביצע – אלא מצב בו הקבלן מתחיל להתכונן לביצוע הפרויקט מבלי שהעירייה קיבלה החלטה לתת לו את העבודה, ולבסוף הפרויקט נמסר לקבלן אחר שאף מקבל את התשלום עבורו.
ד. התובעים כשלו להוכיח כל אחת מהנקודות הבאות: כי העירייה היתה מחויבת להעביר אליהם עבודות באותה העת על פי חוזה המסגרת, ולמעשה הוכח ההיפך; כי ניטלו מהם עבודות שכבר ניתנו להם באופן רשמי; כי גם אם ניטלו מהם עבודות, מדובר היה בפעולה שלא כדין מצד העירייה או מי מטעמה; כי גם אם ניטלו מהם עבודות, מדובר היה בהנחיית/הוראת גנדלמן.
72. עילה מס' 3 – קרסה טענת התובעים בעניין החלטת ועדת השלושה מיום 9.3.2014.
א. החלטת ועדת השלושה במסגרתה נפסלה הצעת התובעת, כבר הועמדה לדיון במסגרת העתירה המנהלית (עת"מ 30185-03-14), [פורסם בנבו] ונדחתה במסגרת פסק דין חלוט וסופי. העיריה עומדת על מלוא טענותיה כפי שנטענו בכתב ההגנה בכל הקשור למעשה בית דין, השתק עילה.
ב. חברי ועדת השלושה הם הגזבר, מנכ"ל העיריה והיועצת המשפטית, אשר שקלו שיקולים עצמאיים, ענייניים וברורים וקיבלו החלטה בהתאם לסמכותם ותוקף תפקידם בוועדת השלושה. החלטה זו עמדה בהצלחה תחת עינו הבוחנת של בית המשפט לעניינים מנהליים בפסק דינו בעתירה המנהלית דלעיל.
ג. אף אם נהפוך בכל העדויות שנשמעו בדיוני ההוכחות, לא נמצא אמירה של מי מהעדים כי החלטת ועדת השלושה הושפעה בדרך זו או אחרת מגנדלמן, קל וחומר שלא נתקבלה כל החלטה על פי הנחייתו; למעשה מעדויות העדים ניתן להסיק כי גנדלמן כלל לא היה מעורב בשום שלב בהתנהלות ועדת השלושה בעניין הנדון.