73. עילה מס' 4 – קרסה טענת התובעים לגבי החלטתו של גנדלמן להגיש תלונה והודעה לתקשורת.
א. הוכח כי התלונה הוגשה בתום לב על בסיס רשימה סדורה של חששות וחשדות מצד העירייה. לא היתה שום הנחיה מצד ראש העירייה להגיש התלונה; אין כל תלות בין הגשת התלונה לבין ניהול התביעה הכספית; התלונה הוגשה נגד התובעת תוך הבנה כי ייחקרו כל הגורמים הרלוונטיים, לרבות גורמים בעירייה – וכך היה.
ב. מנכ"ל העירייה פעל בהתאם לייעוץ שקיבל. בנסיבות, ולאור החששות הכבדים – נוכח התביעה בגין חשבונות שעוכבו קרוב לשנתיים והמתינו לחילופי הגברי בכיסא ראש העיר – היה זה הצעד הסביר והמתבקש. אין בהתנהלות המשטרה ובדרך ניהול החקירה (שלא הביאה לממצאים כלשהם) כדי לגרוע כמלוא הנימה מהסבירות של הפעולה.
ג. עדותו של מנכ"ל העיריה – יעקב זגדון – הבהירה כי טרם הגשת התלונה במשטרה, היה סבור באותה עת כי אושרו לתובעת כמויות שלא היה צריך לאשר. זגדון הבהיר כי אף במבט לאחור, בעת מתן עדותו, הוא עדיין היה מגדיר את אותם גורמים ככאלה שפעלו בצורה לא תקינה עת נכנס לתפקידו בעירייה. הוא לא היה פועל אחרת כיום.
ד. היועצת המשפטית של העירייה – עוה"ד שרון שרוני – הבהירה בעדותה כי הגשת התלונה במשטרה והתובענה הכספית שהגישו התובעים נגד העירייה, הם שני הליכים שונים ונפרדים אשר אינם תלויים אחד בשני. ניהול התובענה הכספית לא היווה טריגר או סיבה להגשת התלונה במשטרה.
ה. ראש העיר גנדלמן הבהיר בעדותו, כי בכל הקשור להגשת התלונה במשטרה, הבנתו הייתה כי המשטרה תחקור לא רק את רמי חסון או מאן דהוא אחר מטעם התובעת, אלא גם את כל מי שהיה מסביב לאירוע, לרבות עובדי העיריה ואנשיה.
ו. לעניין הודעת העיתונות על עצם הגשת התלונה במשטרה, הבהיר גנדלמן שכעניין של מדיניות, כשהעירייה מבצעת פעולה, קל וחומר כשמדובר בנושאים שהציבור צריך לקבל עליהם תשובות, צריך לפרסם וליידע. הגשת התלונה במשטרה ופרסום ההגשה בתקשורת לא מהוות לשון הרע.
ז. לנתבעים עומדות הגנות הקבועות בסעיפים 14-15 לחוק לשון הרע. לעניין הגשת התלונה במשטרה – בהתאם להוראות סעיף 15(8) לחוק לשון הרע, ככל שהפרסום המדובר הוא בהגשת תלונה למשטרה, אין בעצם הגשת התלונה כדי לשלול מהנתבע את הגנת תום הלב. הפסיקה הדגישה את הפן הסובייקטיבי של דרישת תום הלב בסעיף 15(8) הנ"ל, היינו האם המתלונן האמין בתום לב באמיתות התלונה או שמא דיווח ביודעין תלונה כוזבת.
האינטרס הציבורי הוא כי תלונות אמת לא יושתקו אלא יטופלו ויבוררו לגופן ובאופן ממצה על ידי הגורמים המוסמכים והמתאימים לכך. כל תלונה לגורם מוסמך נושאת עמה פוטנציאל לפגיעה בשמו הטוב של הנילון, אולם פרשנות מצמצמת של ההגנה הנ"ל, טומנת בחובה חשש לפגיעה באינטרס ציבורי זה.
בנסיבות אלה, ברי כי הגשת התלונה במשטרה אינה עולה כדי הפרת הוראות חוק לשון הרע, ובכל מקרה עומדת לנתבעים הגנת תום הלב לעניין הגשתה.
ח. לעניין הודעת העיתונות בקשר עם הגשת התלונה במשטרה – הגנת אמת בפרסום (סעיף 14 לחוק לשון הרע) מאפשרת להתיר פרסום עובדתי שיש בו משום פגיעה בשמו הטוב ואף בכבודו של מושא הפרסום, מקום שמתקיימים שני תנאים: מדובר באמת; מדובר במידע שיש בו עניין לציבור.
התנאי הראשון מתקיים בענייננו – קריאת נוסח ההודעה שנמסרה לתקשורת מבהירה, כי כל האמור בה אמת: הן לגבי פערים שנתגלו בתשלומים, הן לגבי העובדה שעלו חשדות מצד העירייה והן לגבי העבודה שבשל כך הגישה העירייה תלונה במשפטה. לשון ההודעה איננה נחרצת והיא מבהירה כי מדובר בחשדות. אמיתות הפרסום בזמן אמת לא מושפעת מהעובדה כי לימים, נסגרה התלונה בלא כלום.
התנאי השני אף הוא מתקיים – הגשת התלונה וההודעה לתקשורת עוסקות בכספים ששולמו מקופת העירייה ומכספי ציבור, ברי כי חשדות בעניין זה מהווים נושא בו יש עניין לציבור המצדיק את פרסומן.
ט. סעיף 15 לחוק לשון הרע – הגנת תום הלב – סעיף זה מכיל רשימת נסיבות, אשר די בהתקיים אחת מהן כדי להקים לנתבע הגנה טובה, כי הפרסום נעשה בתום לב. הגנה זו נועדה לחול במקרים בהם קיים אינטרס כה חשוב בהתבטאות חופשית, עד כי הוא מצדיק כי ההגנה למפרסם תכסה גם ביטויים שאינם אמת.
על מנת לזכות בהגנה הנ"ל, קיימים שני תנאים מצטברים: הנתבע עשה את הפרסום בתום לב; הנתבע עשה את הפרסום באחת מהנסיבות המנויות בסעיף 15 הנ"ל. הנתבעת טוענת כי עמדה בשני התנאים.
י. חרף העובדה שהתובעים מנסים לבסס לכאורה תביעה בסכום של עשרה מיליון ₪ נגד הנתבעים, בקשר עם פרסומי לשון הרע כנטען, התובעים מעולם לא פנו למי מאמצעי התקשורת שפרסמו את אותם פרסומים, בדרישה לפרסם עדכון בנושא כאמור בהוראת 25א(א) לחוק לשון הרע. התובעים בחרו לנהל הליך משפטי אך ורק נגד הנתבעים, תוך התעלמות מוחלטת מאמצעי התקשורת אשר לא צורפו להליך. בחירה זו מעידה אף היא, כי כל מטרת התביעה דנן היא השתקת העיריה ובעלי התפקידים בה, תוך ניהול מערכה אישית נגד אותם בעלי תפקידים.
יא. לעניין ניסיון התובעים לבסס תביעתם גם על עילת הרשלנות לפי פקודת הנזיקין – יש לדחות ניסיון זה; שאלת היחס בין עוולת הרשלנות כעוולת מסגרת לבין עוולת לשון הרע כעוולה פרטיקולרית, נדונה לא אחת בפסיקה ונקבע כי לא ניתן לתבוע בגין פרסום לשון הרע לפי עוולת המסגרת, באופן המביא לעקיפת הסדרים והגנות ספציפיות הקבועים בחוק.
בחינת נסיבות המקרה דנן מוכיחה, כי גם מההיבט של דיני הנזיקין אין לתובעים כל עילה נגד הנתבעים בקשר עם הגשת התלונה במשטרה, כמו גם ההודעה לתקשורת.
74. עילה מס' 5 – קרסה טענת התובעים לעניין החלטת גנדלמן להגיש תלונה שניה והודעה לתקשורת.
א. התובעים הבהירו במסגרת סיכומיהם, כי הם מקבלים את טענת העירייה כי לא הוגשה תלונה חדשה למשטרה, אלא מנכ"ל העירייה מסר למשטרה בדצמבר 2015 את ממצאי בדיקת שבח, בחינת מסירת כל מידע חדש בקשר לתלונה שהוגשה למשטרה.
ב. בסופו של יום הוכח כי לא הוגשה כל תלונה חדשה בדצמבר 2015; העירייה ומי מטעמה פעלו בתום לב ללא כוונת זדון; דין הפרסומים הנטענים בקשר עם עילה זו, כדין הפרסומים בהתאם לנטען בעילה מס' 4 כמתואר לעיל.
75. קרסה טענת התובעים לעניין גובה הנזק הנטען והקשר הסיבתי (חוות דעת מנירב).
א. בהתאם להוראות הדין, תביעה לתשלום פיצוי בגין נזק שאינו מוגדר כ"פיצוי ללא הוכחת נזק", מטילה על התובע חובה להוכיח את נזקו, בדגש על היקף הנזק ואופן חישובו, וכן כי אותו נזק נגרם בעקבות ובגלל מעשי הנתבע.
ב. בנסיבות אלה, גם אם התובעים היו מצליחים להוכיח את קיומן של כל חמש העילות העומדות בבסיס התובענה דנן, לא היה די בכך על מנת לזכות ולו בשקל בודד (בקשר עם הסעד הכספי הראשון בתובענה – פיצוי כספי בגין נזקי התובעת בסך של עשרה מיליון ₪), אלא לאחר שיוכיחו כי נזקיהם הנטענים אכן קרו בעקבות אותן עילות, ויוכיחו כנדרש את היקף הנזקים.
ג. לצורך הוכחת היקף הנזקים הנטענים כמו גם קיומו של קשר סיבתי בין האירועים הנטענים לבין הנזקים הנתבעים, צרפו התובעים לתובענה דנן חוות דעת מומחה שנערכה על ידי רואה חשבון עופר מנירב (ת/1) (להלן בהתאמה: "חוות הדעת" ו- "המומחה").
ד. בחוות הדעת נקב המומחה בסכום נזק של 13,716,000 ₪ בגין אובדן רווח עתידי מפעילות כקבלן מבצע, ובנוסף סך של 3,620,000 ₪ בגין נזק כספי מעסקת בוקשטיין (עליה נרחיב להלן), פעילות כקבלן בונה.
ה. במסגרת דיוני ההוכחות הוכח לגבי חוות הדעת כי: היא לוקה בפערים וחוסרים רבים וחמורים; היא מבוססת על אמירות והערכות מפי התובע למומחה שברובן כלל אינן מגובות במסמכים ואף שגויות עובדתית; היא נערכה מבלי שהמומחה בדק דוחות כספיים עדכניים של התובעת לגיבוי ואישור הערכותיו, ואף לא ביקש לראות מסמכים ודוחות; המומחה ערך את חוות הדעת בהתעלמות מוחלטת ממצב השוק בכללותו; היא חסרה שורה תחתונה (שורת רווח/הפסד של התובעת) ולמעשה המומחה אף לא קיבל לידיו נתונים בעניין זה.
ו. בחקירתו הנגדית, הודה המומחה כי לגבי מספר אמירות וקביעות התבסס רק על דברי התובע בעניין ומבלי שביסס דברים אלו במסמכים. אמירות אלה מתייחסות לעסקאות שהיו בהליך משא ומתן ובוטלו כתוצאה ישירה לכאורה מפרסומים שליליים עקב תלונות שהוגשו למשטרה; הסכם בכתב בקשר לעסקת בוקשטיין, שעדים אחרים העידו כי מעולם לא הועלה על הכתב.
ז. גם עדת התביעה גב' ריטה דרורי, מתווכת נדל"ן, ניסתה לטעון כי שלוש עסקאות אחרות בהן ניסתה לתווך לא הבשילו לכדי עסקה עם התובע כתוצאה מחששם של האנשים להתקשר עם התובעים בשל הפרסומים השליליים לכאורה. אולם כשנשאלה על ידי בית המשפט הודתה כי לא היתה אמירה מפורשת כזו מצד האנשים אלא מדובר בתחושה סובייקטיבית שלה גרידא.
ח. אף רמי חסון עצמו נחקר חקירה נגדית בעניין העסקאות שלכאורה לא נחתמו בשל הגשת התלונה במשטרה ופרסומה, ואף הוא לא הצליח להשיב מי אמר לו שכך היה ומתי.
ט. הלכה למעשה, התובעים כשלו מלהוכיח כי אכן היו עסקאות שלא נחתמו עם התובעת בשל אותה תלונה במשטרה. התובעים בחרו במודע לא להביא לעדות את אותם אנשים (שחששו להתקשר עסקית עם התובעת) וזה מחזק את המסקנה כי אין לקבל טענתם זו.
76. קרסו טענות התובעים בכל הקשור לעסקת בוקשטיין (הפיכת עסקת קומבינציה בפוטנציה לעסקת מזומן);
א. התובעים ניסו לשים את עסקת בוקשטיין במרכז התביעה, כמקרה חמור ממנו ניתן ללמוד לכאורה עד כמה היתה הפגיעה בתובעים קשה, בעקבות הגשת התלונה במשטרה והפרסום על אודות התלונה.
ב. בפועל, במהלך דיוני ההוכחות הוכח כי ההצעה להפוך את עסקת בוקשטיין מעסקת קומבינציה לעסקת מזומן היתה של התובע, בניגוד להצהרתו; התובע לא אולץ לחתום על העסקה כעסקת מזומן אלא עשה זאת משום שהיא היתה כלכלית עבורו; התובע לא הפסיד כספים בעסקת בוקשטיין ולמעשה לא נגרם לו כל נזק.
ג. טענת התובע בתצהירו, לפיה בעלי הקרקע בוקשטיין הם אלה שהעלו את רעיון הפיכת עסקת הקומבינציה לעסקת מזומן קרבה, עת הודו עדי התביעה כי הרעיון להפוך את העסקה לעסקת מזומן היה של התובע עצמו.
77. קרסה טענת התובעים לגבי "תכנית קימלדורף";
א. התובע טען כי מהנדס העיר דאז, מר אבישי קימלדורף, רקם ויזם תכנית, על מנת לשלם לתובעת כספים בגין פרויקטים שבוצעו בדרך של העמסת עלויות על פרויקטים עתידיים.
ב. טענה זו קרסה לאחר שהתובעים לא הצליחו להוכיח אותה. התובע עצמו העיד בנושא וניסיונותיו להסביר כי אכן היתה כזו הצעה כשלו עת העיד עד התובעים, יוסי חסון (אחיו של התובע), שהסביר בעדותו כי לא הכיר כזו הצעה ולא שמע כזו הצעה מפי קימלדורף.
ג. קימלדורף עצמו העיד בנושא והסביר לאורך חקירתו הנגדית, כי מעולם לא היתה תכנית כפי שניסו התובעים לייחס לו ולא שום דבר דומה לכך.
ד. גם בסיכומי התובעים השתנתה התמונה, ובכל הקשור לטענתם לקיומה של "תכנית קימלדורף" צומצמו הטענות וסויגו, עד כי נדמה שהתובעים עצמם הבינו שתכנית כזו מעולם לא היתה.
78. עדויות עדי התביעה – חוסר מהימנות וטענות אווירה בלבד.
א. התובע נכח בכל אחד מדיוני ההוכחות מתחילת ועד סופו, ואף גילה פעמים רבות מעורבות אקטיבית בדיון, שגררה לא אחת הערות ואף אזהרות מצד בית המשפט. נוכחותו של התובע גם באה לידי ביטוי כשנחקרו עדים מטעם הנתבעים, שם ניתן היה להבין עד כמה הם חוששים מהתובע.
ב. עו"ד פלדמן, עד מס' 3 מטעם התביעה, הודה בפתח חקירתו הנגדית כי התובע הוא לקוח קבוע שלו משך שנים. לעובדה זו השפעה רבה על משקל תצהירו ועדותו, עת מודבר בעד שיש לו אינטרס ברור בטובת התובע, ממנו הוא מתפרנס.
ג. עדי התביעה שימשו צינור בלבד לדברי התובע, עד כדי כך שהם כתבו בתצהיריהם החתומים אמירות שכלל לא היו ידועות להם, וכשנשאלו לגביהן נאלצו להודות שהתובע אמר להם שכך היה.
ד. כל העדים מטעם התביעה דאגו לשמור על קשר עין, ולעיתים אף לקבל את אישורו של התובע למענה על שאלות מסוימות.