דיון והכרעה:
25. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים וראיותיהם, דין התביעה להתקבל.
26. מושכלות יסוד הן כי חוזים יש לקיים כחלק מחיי חברה תקינים, יציבות וודאות.
27. הגנת הנתבע הגנת בדים היא. בתמצית, מי שחתם על הסכמים זה הנתבע ומי שהחליט לבטלם זה בנו פטריק מבלי שהובאה עמדת בעל הדירות שחתם רק זמן קצר קודם לכן על ההסכמים. לא זו אף זו, פטריק עצמו חתם על ההסכמה למכירת הדירות וכך גם רעייתו של הנתבע ובת נוספת כך שאם הטענה היא שהנתבע לא היה כשיר בזמן אמת או לא הבין על מה הוא חותם, כיצד אפשר לו פטריק להתקשר בעסקה ומדוע הוא מפנה טרוניותיו לתובע ולא לעצמו?
כלל לא ברור שכל המהלך של ביטול ההסכם על ידי פטריק נעשה בהסכמת אביו הנתבע (שכן אין כל תיעוד שיתמוך בחרטת הנתבע, להבדיל מפטריק) אך מכל מקום, כפי שיפורט להלן, הנתבע היה מיוצג על ידי עורך דין מטעמו. ככל שיש טענות כי הייצוג לא היה ראוי, היה מקום להפנות אותן לבאי כוחו ולא לתובע. התובע, מאידך, נהג בתום לב כקונה זהיר וסביר.
ולהלן אפרט ואנמק.
האם בנסיבות העניין נחתם הסכם מחייב בין התובע לנתבע? ואם כן האם הנתבע היה רשאי/זכאי לבטל את החוזה?
28. אין חולק כי התובע והנתבע חתמו על הסכמי המכר, התובע בישראל והנתבע בצרפת. טענת הנתבע (או נכון יותר בנו פטריק שהוא זה שנתן הוראה לבא כוח הנתבע, לא להעביר לתובע את ההסכמים החתומים) היא כי ההסכם נחתם על ידי הנתבע ללא גמירות דעת, ומתוך טעות, הטעיה, ועושק בהתאם לפרק ב' לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג- 1973, ולכן דינם להתבטל.
29. נטל הוכחת הטענה לפיה נפל פגם בכריתת החוזה מוטל על מי שטוען לקיומה של עילה לביטול ההסכם – היינו על הנתבע. הנתבע לא עמד בקצה קצהו של הנטל ואין ממש בטענות בנו פטריק בדבר קיומם של פגמים. התיק כולו (והגנת הנתבע) מבוסס על חרטה לאחר מעשה, חרטה של פטריק ולא של אביו הנתבע שהוא המוכר, וטעמיו עמו. כל הטענות בדבר אי כשירות בזמן חתימת ההסכמים עומדות בסתירה חזיתית למכתב ההסכמה עליו חתם פטריק (ושאר משפחתו) בזמן אמת ועל אימות בזמן אמת של בעלי התפקיד (נוטריון, אפוסטיל ובאי כוחו של הנתבע). התכחשותו המאוחרת של פטריק להסכם נעדרת תום לב.
30. כידוע, הדרישות לכריתת חוזה מחייב בין הצדדים הינן גמירות דעת ומסוימות, וכאשר מדובר בעסקת מקרקעין ישנו צורך בקיום דרישת הכתב בהתאם לסעיף 8 לחוק המקרקעין תשכ"ט – 1969. אין בפי הנתבע טענה להיעדר למסוימות.
באשר לדרישת גמירות הדעת שהיא רצון מגובש של הצדדים להתקשר בהסכם, זו נבחנת באמות מידה אובייקטיביות-חיצוניות הנלמדות ממכלול נסיבות העניין, להבדיל מתחושותיהם הסובייקטיביות של הצדדים. הפסיקה קבעה כי החתימה על ההסכם הינה אחד הביטויים החיצוניים להתגבשותה של גמירות דעת.
דרישת המסוימות ודרישת גמירות הדעת הן דרישות מצטברות המקיימות ביניהן יחסי גומלין המאפשרים לבית המשפט ללמוד על השתכללותו של אחד על פי בחינת קיומו של האחר, כך שקיומה של מסוימות יכול להעיד על גמירות הדעת של הצדדים להתקשר בחוזה.
31. עיון בהסכמים מושא התביעה מעלה כי הם מקיימים אחר דרישת הכתב, ואת המסוימות. מדובר בהסכמים שהתפרשו על פני 5 עמודים כל אחד, וכוללים את מלוא התנאים החיוניים והמהותיים לשם ביצוע ההסכם, כגון הצדדים להסכם, תיאור הדירות, תיאור מהות זכויות הנתבע בדירות, התמורה ואופן ומועד תשלומה, לרבות תשלומי המיסים, מועד פינוי הדירות, מסירת החזקה ורישום הזכויות על שם הקונה, הפרת ההסכם, פיצויים ועוד. קיומה של המסוימות כעולה מההסכמים מלמדת על גמירות דעת מלאה של הנתבע להתקשר בהסכם מחייב עם התובע.