דיון והכרעה
13. לאחר שעיינתי בבקשה על נימוקיה ובתגובת המשיבה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.
14. נקודת המוצא לדיוננו היא הוראת סעיף 31 לפקודת סדר הדין הפלילי, המורה כי "הובא לפני שופט, מכוח צו חיפוש, חפץ שאסור להשתמש בו או להחזיקו, ולא הוכיח המחזיק הצדק חוקי, רשאי השופט להורות על החרמתו, השחתתו או השמדתו, אף אם לא יובא אדם לדין בקשר אליו". עניינו של סעיף זה בסמכותו של בית המשפט להורות על החרמתו, השחתתו או השמדתו של רכוש, ככל שהוא אסור לשימוש או להחזקה, וזאת גם כאשר הוחלט לא להגיש כתב אישום נגד החשוד (בש"פ 5234/14 הלוי נ' מדינת ישראל, פסקה 10 (21.12.2014) (להלן: עניין הלוי)). בעניין זה יוער, כי הפסיקה אימצה פרשנות מרחיבה לעניין קיומו של "חפץ שאסור להשתמש בו או להחזיקו", וקבעה כי "במישור המשפטי, [] 'חפץ שאסור להשתמש בו או להחזיקו' הוא חפץ שלמחזיק בו אסור להשתמש בו או להחזיקו, שכן הוא רכוש גנוב – למשל, ולא רק חפץ שכל אדם אינו רשאי להחזיק בו כמו סמים מסוכנים" (בש"פ 4118/14 גנה נ' מדינת ישראל, פסקה ד (13.11.2014) (להלן: עניין גנה)).
15. מטבע הדברים, הפעלת הסמכות שבסעיף 31 לפקודת סדר הדין הפלילי כרוכה בפגיעה בזכויותיו הקנייניות של בעל הרכוש התפוס, בפרט כאשר כבר הוחלט שלא יוגש נגדו כתב אישום (השוו: בש"פ 342/06 חב' לרגו עבודות עפר בע"מ נ' מדינת ישראל (12.3.2006); בש"פ 6686/99 עובדיה נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(2) 464 (2000)). משכך, ראוי כי השימוש בה ייעשה בזהירות הראויה. בהתאם, בבוא רשויות האכיפה להחליט האם להגיש לבית המשפט בקשה לפי סעיף 31 לפקודת סדר הדין הפלילי, עליהן להביא בחשבון את הפגיעה האמורה בזכויותיו הקנייניות של המחזיק, ולאזנה אל מול הפגיעה האפשרית בצדדים שלישיים ובאינטרס הציבורי כתוצאה מהשבת הרכוש לידי המחזיק. ודוק – אין די בכך שרשויות האכיפה נתנו הזדמנות לבעל זכויות היוצרים לנקוט בהליך אזרחי והלה נמנע מלנצלה, כדי להצדיק הגשת בקשה מכוח סעיף 31 לפקודת סדר הדין הפלילי. גם במקרים אלו, בהם נמנע בעל זכויות היוצרים מלנקוט בהליך אזרחי נגד בעל הרכוש התפוס, על רשויות האכיפה לבחון האם בהתחשב באיזון בין השיקולים השונים, קמה הצדקה להגשת בקשה לפי סעיף 31 לפקודת סדר הדין הפלילי. בתוך כך, עליהן להתחשב, בין היתר, בשוויו המוערך של הרכוש; בהשלכות אפשריות על צדדים שלישיים הכרוכות בהחזרת הרכוש לידי המחזיק, וזאת בשים לב לטיבו של הרכוש (כך, למשל, אין דינן של תרופות המפרות פטנט כדינם של בגדים המפרים סימן מסחר); ובשאלת התגבשותה של מחלוקת כנה וממשית בדבר קיום הצדק חוקי להחזיק או להשתמש ברכוש (קרי, בהקשר בו עסקינן, מחלוקת בשאלה האם מדובר בטובין המפרים זכויות קניין רוחני). ודוק, ככל שבמאזן השיקולים הללו מתקבלת התוצאה כי על ההכרעה בגורל הטובין להתקבל במסגרת הליך אזרחי, ולא אגב הליך פלילי, הרי שאם בעל זכויות הקניין הרוחני אינו מגלה נכונות ליזום הליך אזרחי שכזה בתוך פרק זמן סביר, על המדינה להשיב את הטובין בהם מדובר לבעליהם, ולא לבקש את הפעלת הסמכות שבסעיף 31 לפקודת סדר הדין הפלילי.